מאגר סיפורי מורשת

שמי גיא, אני משתתף שהנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, ביאנקה לדרמן ז"ל, ומנציח אותה במאגר המורשת של התכנית. תיעוד סיפורה של סבתא נעשה באמצעות אבי, שלומי, שסיפר לי על חייה של סבתא לאורך השנים.

"שמי הוא ביאנקה לדרמן, נולדתי ב-13 לחודש מאי 1937 בכפר בשם "קובני", שבאזור בלץ אשר בבסרביה. הכפר שכן ליד נהר "פרוט" שהיווה בעצם את הגבול שבין רומניה למולדובה והיה שייך באותה תקופה לשלטון רומניה.

סבי, חיים אייזיק, נולד גם הוא בכפר. לאחר נישואיו לסבתי, מלכה, נולדו להם ארבעה בנים. אחד מבניהם אליעזר נהרג בתאונת עבודה ונותרו להם שלושה – אבי, גרש (צבי) שור, שנולד ב- 1901 ושני אחיו, ברוך וברל. אמי, אסתר פידלמן, נולדה בשנת 1898 ברומניה למשפחה חרדית. אמה, סבתי גיטל-גיטה, הייתה בת 13 כשהתחתנה. ההיכרות הראשונה בינה לבין סבי שלמה הייתה מתחת לחופה. לפני שמתה בגיל 39 מסרטן השד, סבתי הספיקה ללדת 14 ילדים, מתוכם רק שמונה שרדו.

לאמי היו שני אחים גדולים, ישראל ונחום, ושלושתם גידלו יחד את האחים הקטנים יענקל, פרל, איציק, רייזל (רוזה) ואחותם התינוקת גולדה, שהייתה אז רק בת שנתיים וחצי. אמי הייתה רק בת 15 וחצי כשהיא נאלצה לעזוב את בית הספר וללמוד לטפל באחיה הקטנים. שלוש שנים לאחר מכן, אביה נפטר. היא הייתה אישה אינטליגנטית, בעלת חוכמת חיים. למרות השכלתה הבסיסית היא נהגה לקרוא בלי סוף. כשהייתה מסיימת את כל עבודות הבית, גם בשעות מאוחרות היא "בלעה" ספרים לאור הפנס מתחת לשמיכה. אפילו לימדה את עצמה לנגן בגיטרה ללא כל הדרכה.

כל בני המשפחה התאספו סביב אמי. לא בכדי אמר עליה אחד מבני הדודים לאחר מותה, "הלך הכתר שלנו". אמי אסתר נישאה בגיל 24 לאבי שהיה בן 21. אחותי גוטה נולדה ב-1923 וסוניה ב-1924. אמי ילדה אותי בגיל מאוחר, בגיל 40, בתקופה שהרפואה לא הייתה מפותחת כמו היום. ההורים שלי מאוד רצו בן, ולאכזבתם נולדה להם בת שלישית. סבא שלי מצד אבי, סבא חיים יצחק, אפילו לא בא לברך אותי. כמובן שאכזבה זו לא השפיעה על יחסו אלי אחר כך ואהבה גדולה שררה בינינו.

ילדותי

גדלתי בכפר קובני עד גיל ארבע, ילדה מפונקת, אחות קטנה לשתי אחיותיי גוטה וסוניה שהיו בנות 14 ו-13 כשנולדתי. בכפר הולדתי, קובני, חיו כ-800 תושבים ובתוכם גם כמה משפחות יהודיות בהם גם אנחנו.

נודעתי במשפחה כמי שמסרבת לאכול, עובדה שגרמה לכולם לחפש בשבילי מאכלים מיוחדים, כמו תפוזים שלא היו אז בנמצא, בכדי לפתות אותי. לא שלחו אותי לגן ילדים ולא היו לי ארגזי צעצועים. איני זוכרת כמעט דבר מתקופה זו ורק תמונה אחת של ביתנו, שצולמה בשנת 1982, נותרה לי כמזכרת יחידה. למדתי בבית ספר יסודי ברוסיה לאחר שברחנו מהשואה ברומניה, והייתי בתנועת הנוער הקומוניסטית יחד עם חברותיי, ושם היינו משחקות ביחד ועושות יחדיו פעילויות.

העלייה לארץ בתקופת המעברות

בשנים 1958-1959 החל גל עלייה נוסף מרומניה לישראל. השלטונות שחררו את המושכות ושוב אפשרו ליהודים לעזוב את רומניה ולעלות ארצה לאחר תקופה ארוכה בה נאסר עליהם לעשות זאת. כשנודע באוניברסיטה שאחד הסטודנטים הגיש בקשה לעלות לישראל, הוא נזרק אוטומטית מלימודיו. משום מה לא תפסו אותי, הם כנראה לא האמינו שארצה לעזוב. כשקיבלנו אישור ומכרנו את כל רכושנו, רשויות האוניברסיטה עלו על עקבותיי. כמובן שנדרשתי לשלם על כל השנים שלמדתי וגם על מלגת הצטיינות שקיבלתי. הייתי צריכה להחזיר את כל הכסף – עד הפרוטה האחרונה. מכרנו את כל רכושנו הרבה מתחת לשוויו אבל זה לא הספיק. אבי נאלץ ללוות כ-1200$, סכום גדול מאוד במונחי התקופה, מאחד ממכריו. החזרנו לו את החוב מאוחר יותר בישראל. גם את התעודות והציונים לא רצו לתת לי, אבל אחרי מאבק עיקש השגתי אותם. נאלצנו לוותר על האזרחות הרומנית. לא קיבלנו דרכונים ובמקומם ציידו אותנו בתעודת מסע.

ההחלטה לעלות לארץ ישראל התבשלה בליבנו שנים רבות לפני כן, עוד כשגרנו ברוסיה. לכולנו היה ברור שרוסיה היא רק תחנת מעבר, אבל השהות בה היתה ארוכה מהצפוי. 12 שנים אחרי שחזרנו מרוסיה לרומניה, סוף סוף יצא לנו לעזוב אותה. הייתי כבר בשנה השישית ללימודי רפואה באוניברסיטה, ובעוד כמה חודשים הייתי אמורה לסיים את הלימודים, אבל היה לי ברור שאין לי ברירה. למרות תחושת העצב, עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות.

קיבלנו את האישור לעזוב כי אדם בכיר רצה את הדירה שלנו. נאלצנו להשאיר שם את הרהיטים היפים. הם החרימו את כל הרכוש שלנו בתמורה לאישור היציאה לישראל. אני, הסטודנטית, ואחותי הרופאה הורשנו להוציא כל אחד 70 ק"ג רכוש, ואילו הוריי הורשו להוציא יחד רק 80 ק"ג. נאסר עלינו להוציא זהב, למעט טבעת נישואין שמשקלה עד עשרה גרם. היהודים הפכו זאת למקור פרנסה ולא מעטים מהם עסקו בייצור טבעות זהב. רק קומץ חברים באו להיפרד, ביניהם החבר שהלווה את הכסף לאבי.

יצאנו עם המזוודות בערב לתחנת הרכבת, בעוד אחותי הנשואה יצאה עם משפחתה למחרת בבוקר. כולנו נסענו ברכבת מבוקרשט לוינה. כשהגענו לגבול בין רומניה להונגריה הורידו אותנו מהרכבת כדי לחפש מטבע זר. התמלאנו חרדה והיינו בטוחים שלעולם לא נגיע לישראל. המתח היה עצום. מאחר שנותרנו ללא בית, כסף או רכוש, חששנו שאם נעצר, נפסיד את המעט שהיה לנו ולא נגיע לארץ ישראל. המזוודות שלנו הורדו מהרכבת, עובדה שחיזקה את תחושותינו הקשות. הרכבת התעכבה בשעה או שעתיים שבמהלכן חקרו אותנו וחיפשו בחפצינו זהב ודולרים. החיפוש לא העלה דבר ובסופו של דבר חזרנו לרכבת והמשכנו בדרכנו. רק כשהיינו בצד השני של הגבול, הוקל לנו. כשהרכבת עברה בפאתי בודפשט בהונגריה ראינו טנקים רוסיים ברחובות.

הרכבת עצרה בוינה, שם ישנו לילה אחד ולמחרת היה לנו חצי יום פנוי. סוניה ואני החלטנו לנצל את זה כדי לסייר בעיר היפה. קיבלנו קצת כסף מהסוכנות ויצאנו לסיור באופרה, מאחורי הקלעים. כשהלכנו ברחובות האלגנטיים לא יכולנו להפסיק להתפעל משפע האוכל, מהעושר, וההדר שממש "צעקו" מחלונות הראווה. ברומניה לא חיינו בעוני, אבל שום דבר שראינו ברחובות וינה לא דומה למה שהכרנו. בערב העלו אותנו למטוס בדרכנו לישראל.

ב-27 בדצמבר 1959, נר רביעי של חנוכה, שלושה ימים בדיוק מהיום שיצאנו מביתנו, היינו בישראל. נחתנו מוקדם בבוקר ואני זוכרת רק את הריח החריף של הדלק שעלה באפי. הגענו בחורף, אבל מזג האוויר היה חם כמו קיץ עבורי. אפילו הספקתי ללכת לשחות בחוף הים ליד מעון האקדמאים שקיבלנו למגורים. היו אלו צריפים שהיו על שפת הים בהרצליה, בין מלון אכדיה למרתפי "השרון" של היום. אז לא היה שם כלום.

כשהגענו לצריף קיבלנו 20 לירות להסתגלות ראשונית וקצת אספקה ​​בסיסית: קילו קמח, קילו סוכר, בקבוק שמן וק"ג אורז. בצריף היו ארבע מיטות סוכנות עם שמיכות צמר אפורות קוצניות. היינו ארבעה  – אני, סוניה והוריי. למחרת הגיעה גוטה עם בעלה ובנותיה וגם הם קיבלו מעון לידינו.

שירות צבאי, מקצוע ועיסוק

עם תום לימודי, התחלתי את הסטאז" שלי בבית החולים הממשלתי ביפו. בתום תקופה זו, בינואר בסוף שנת 1963, מיד עם סיום לימודיי בירושלים, התגייסתי לשירות חובה ושירתי כרופאה בבה"ד 12. תוך כדי תפקיד זה, התחתנתי עם ישע בתאריך 20.5.1965, ומכיוון שאישה נשואה אינה חייבת לשרת בצה"ל יכולתי להשתחרר משירות צבאי. ישע הציע לי לחתום על שירות קבע לשנה, "ואז נראה", אמר. עשיתי כפי שהוא יעץ לי. במהלך אותה שנה, ב-31 במאי 1966, נולדה עמליה. כבר בחדר לידה חתמתי לתקופת שירות קבע נוספת, אז שימשתי בתפקיד זה כשנתיים.

כשסיימתי את שירותי כרופאה בבה"ד 12, התחלתי התמחות ברפואת ילדים. בית החולים היה ממוקם כולו בצריפים וביתנים. מחלקות הילדים השתרעו על פני שלושה ביתנים. עבדתי במחלקת הילדים השנייה, הייתי אחראית על חצי מהמחלקה וטיפלתי בילדים רבים. במחלקה התקבלו ילדים קטנים (תינוקות וילדים בגיל הרך) וילדים גדולים יותר, בני שש ומעלה. הכרתי את כל הילדים המאושפזים. ידעתי בעל פה כל תוצאה של כל בדיקה, הכרתי כל פרט, אפילו הכי לא משמעותי, וכשהייתי במשמרת הייתי עוברת כל ערב במחלקה לבדוק בדיקה אחרונה ללילה. יכולתי לדעת מי קורא לעזרה לפי הבכי של כל ילד. ההיכרות האישית עם הילדים הייתה מאוד חשובה לי.

קיבלתי את התואר MD ברפואה בתום מלחמת ששת הימים. הרבה זמן לא יכולתי להתמסר להתמחות כי כעבור שנה וחצי התבקשתי לחזור לצבא לתפקיד רופאת ח"ן פיקודית. ההתמחות נקטעה לאחר שנתיים בלבד, אך במקומה החל שלב נוסף של טיפוס בסולם הקריירה הצבאית שלי במשך 23 שנים ארוכות, משמעותיות, מאתגרות ומעניינות.

בערב יום העצמאות 1968 העניק לי ראש מטה פיקוד מרכז דאז, את דרגת הרס"ן בטקס קצר וענייני, ואני הייתי כל כך גאה שכל אותו היום לא הסרתי את המדים. אחרי שלוש וחצי שנים, תקופה קצרה מאוד במונחי קידום דרגות בצה"ל, העניק לי ראש אכ"א דאז, אלוף שלמה להט, את דרגת סגן האלוף. בשנת 1979 קיבלתי  תואר MPH (מאסטר בבריאות הציבור) אחרי לימודים קשים, מאתגרים אך גם מהנים באוניברסיטה העברית שבירושלים. בשנת 1984 הזמין אותי פרופסור משה רווח, קצין רפואה ראשי, לראיון, ואמר: "ביאנקה, חשבתי על זה הרבה ואני רוצה שאת תהיי ראש ענף בריאות הצבא. האם את תהיי מוכנה לקבל את המינוי?" ללא היסוס קיבלתי את המינוי. התפקיד עסק בהיבטים רפואיים רבים, החל מחיסונים, מזון, וטרינריה, מחקר אחרי חיסונים, מכות קור, מניעת תאונות דרכים, סטטיסטיקה ועוד.

בשנת 1985 פנה פרופסור משה רווח, קצין רפואי ראשי, אל ראש אכ"א והמליץ להעניק לי דרגה אישית של אלוף משנה על פעילותי בחיל הרפואה. הרמטכ"ל רא"ל משה לוי, הלוא הוא "מוישה וחצי", חתם על המינוי וקיבלתי את הדרגה בערב יום העצמאות של אותה שנה. רגע זה היה בעל משמעות רבה עבורי ועבור המקורבים לי שכן הייתי האישה הראשונה בחיל הרפואה שהוענקה לה דרגת אלוף משנה. לאחר זמן קצר פרשתי מצה"ל אחרי 23 שנים נהדרות.

לאחר שחרורי מצה"ל התמודדתי במכרז על תפקיד סגנית מנהל בית החולים "איכילוב" מול שני מתמודדים אחרים, שאחד מהם היה אף הוא יוצא צבא. כשזכיתי בתפקיד, עטו עלי עיתונאים ורצו לראיין אותי. הייתי האישה הראשונה שהתמנתה לתפקיד סגנית מנהל של בית חולים כללי מהגדולים בישראל. מילאתי תפקיד זה במשך 12 שנים, וב- 1.6.2002 פרשתי מעבודתי ויצאתי לגמלאות אחרי קריירה מופלאה.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

המשפחות שלי ושל בעלי ישע הכירו מימים ימימה. ישע נולד בבסרביה, אך לא באותו המקום בו אני נולדתי, אלא בעיירה אחרת.

הוא היה בן 13 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו הוא היה עם משפחתו במחנה בטרנסניסטריה ואביו הועסק בעבודות כפייה. אני לא כל כך מכירה את כל הסיפורים, שכן ישע מעולם לא דיבר הרבה על התקופה הזו. אני יודעת על סלקציה שבו הוא נאלץ להשתתף כאשר אלה שנלקחו על פני נהר בורג נידונו למוות. באותה סלקציה עמד ישע לבוש במעיל ארוך לצד אישה עטופה במטפחת. אמו של ישע ביקשה ממנה את המטפחת  אך היא סירבה. אמו של ישע חטפה אותה ממנה בכוח וקשרה אותה לראשו של בנה. בעלת המטפחת צרחה שזה הרכוש היחיד שנותר לה אבל כנראה שהתחזותו של ישע לאישה הצילה אותו ממוות בטוח. לאחר הסלקציה הוחזרה המטפחת לבעליה. ראובן סנדלמן, דודו של ישע, שהיה נשוי לאחות אמו, הגיע מעיירה אחרת והצליח להבריח את ישע ואמו למקום בטוח יותר ולחלץ אותם. אביו עבד באותו זמן בפרך במחנה כפייה. מאוחר יותר הם חזרו לצ'רנוביץ ושם נפגשו משפחותינו. בתקופה שגרנו בעיר יאסי הם גרו בבוקרשט, לשם עברנו מאוחר יותר.

ישע סיים את בית הספר לרפואה בבוקרשט בו גם למדתי, אבל אז לא היה בינינו קשר בגלל פער הגילאים הגדול בינינו, תשע שנים. כשהייתי בת 16 בערך הוא הזמין אותי לנסוע איתו על האופנוע שהיה לו. הוא כבר היה גבר, ואני, בתור ילדה, לא לקחתי אותו ברצינות.

משפחתו של ישע עלתה לארץ לאחר שמשפחתי עלתה. דודו ודודתו 'גנבו גבולות' והצליחו לעלות על ספינה שהפליגה לדרום אמריקה. הם הקימו משפחה והתיישבו שם. בשלב מאוחר יותר הם שילמו סכום לא מבוטל כדי להוציא את משפחתו של ישע מרומניה והצליחו להצטרף אליהם. משפחתו של ישע התגוררה בפרו תשעה חודשים והדודים לחצו עליהם להישאר שם. כאשר עלו לארץ, הסוכנות נתנה להם מקום מגורים – מעון אקדמי בעיר באר שבע. מאוחר יותר עזבו את העיר ועברו לתל אביב. ישע שירת בצבא כבר אז כרופא.

באחת הפעמים שהם ביקרו בביתנו, אמו 'שמה עלי עין'. התחתנו בל"ג בעומר 1965, ב"אולמי רות" ברחוב בן יהודה בתל אביב. את שמלת הכלה עיצבתי בעצמי. קניתי בד ומכונת תפירה ועשיתי את השמלה לפי העיצוב שתכננתי. חברתי אווה, שהייתה גבוהה ממני, התחתנה מאוחר יותר באותה שמלה, וכך גם בת דודה של ישע. שתיהן היו צריכות לעשות מאמצים לרדת במשקל כדי שהשמלה תתאים להם מכיוון שהייתי מאוד רזה. לחתונה הגיעו כ-250 אורחים. חלקם חברים של ההורים שלנו, שהצליחו לשרוד את מלחמת העולם, וחלקם חברים של ישע ושלי. הגיעו חברים מתקופת הלימודים וגם מבסיס בה"ד 12 בו שירתי בתקופה זו. לא קיבלנו כסף כמתנה לחתונה והמתנות שקיבלנו היו שונות לחלוטין מהמקובל היום. כוסות יין וסכין לחיתוך לחם, למשל, היו מתנה די טובה. מפקד הבסיס הביא מגש עם שש צלוחיות. מדי שנה, באותה תקופה, ערכה עיריית נהריה מבצע ירח דבש בעיר בל"ג בעומר. העירייה הזמינה זוגות חדשים וותיקים לבלות שלושה ימים בפנסיון הזול ביותר, בהנחהולשם נסענו לירח הדבש.

ב- 31 לחודש מאי 1966, כשהייתי בת 29, נולדה בתנו הבכורה עמליה. ב- 12 לחודש יולי 1967, כשהייתי בת 30, נולד בננו הראשון שלומי (אבא של גיא, הנכד המתעד). בארבעה לחודש אפריל 1971, הגיח חיים בננו האחרון לאוויר העולם. בנינו בית בישראל בעשר אצבעותינו והקמנו משפחה לתפארת.

בתקופת לימודיה של עמליה, הכירה את אורי, ונישאה לו בט"ו בשבט 1992. לעמליה נולדו שלושה ילדים. תום, נכדי הבכור, שחר ורועי, והם מתגוררים בתל אביב. עמליה עובדת בתור פסיכולוגית, ובעלה אורי, עובד בתור רופא עיניים. בני שלומי, נישא למאיה בשנת 2000 ולהם נולדו גם כן שלושה ילדים. דנה, נעה וגיא שאותו לא זכיתי לראות לצערי, והם מתגוררים בנתניה. שלומי עובד בתור רופא שיניים, ומאיה עובדת בתור עורכת דין. צעיר הילדים, בני חיים נישא לויקי, ולהם שני ילדים. עומר ויובל. חיים וויקי התגרשו, וחיים הכיר את רונית, ולהם שתי בנות, נועם וזוהר, שלצערי לא זכיתי לראות את שתיהן. חיים עובד בתור אח בבית חולים ורונית מרצה באוניברסיטה. חיים, רונית, עומר, יובל, נועם וזוהר מתגוררים כיום במודיעין. תום נכדי התחתן עם שירה ולהם בן אחד בשם דניאל, הוא הנין הראשון שלי ולצערי לא זכיתי לראות אותו, ונכדתי שחר נשואה לאורן.

יציאה לגמלאות וחוויותי היום

לאחר שפרשתי מעבודתי, היתה לי תקופה יפה, אולי אחת היפות שבחיי. הרגשתי חופשייה, ללא כל מחויבות, לחץ או אחריות שרובצת עלי. ניצלתי את הזמן הפנוי לכל מיני דברים שלא עשיתי קודם לכן. נרשמתי לסדרת מפגשי מוזיקה, ואפילו למדתי בפעם הראשונה לתפעל מחשב, השתתפתי בקורס אומנות, היסטוריה ועוד.

התחביב הכי גדול שלי הוא לטייל בעולם, הייתי כבר בלא מעט מדינות גם לחופשות אך גם לצורך העבודה. הייתי בפרו, ונצואלה, בוליביה, קנדה, יפן, סינגפור ובמדינות אירופה. אני גם כמובן מטיילת בארץ עם המשפחה.

היו לי הרבה חלומות: רציתי לעלות לישראל, להקים משפחה, להיות רופאה ולמזלי הגשמתי את כולם לתפארת.

המסר שלי לדור הצעיר הוא פשוט ליהנות מהחיים, להעריך כל דבר וכל רגע. והכי חשוב – תמיד יש עליות ומורדות בחיים, יש ימים כאלה, ויש ימים כאלה, אבל בסופו של דבר הכי חשוב להיות שמחים, ותמיד צריך לדעת, גם אם נכשלים – הכי חשוב לא לוותר."

הזוית האישית

גיא הנכד המתעד: היה לי תענוג לעשות את התכנית הזו, גיליתי המון דברים חדשים שלא הכרתי על סבתא שלי לפני כן, כמו שהיא חיה ברוסיה למשך ילדותה ועוד. בנוסף נודע לי שהיא הייתה מאוד בכירה בצבא בכך שהיא הגיעה לדרגת אלוף משנה, וגם מאוד בכירה בבית החולים איכילוב בתל אביב שם שימשה כסגנית מנהל.

שלומי, אבא של גיא: היה לי כיף גדול לעשות את סיפור התיעוד הזה יחד עם גיא, אני שמח מאוד שגיא יודע עכשיו את סיפור החיים המפואר של סבתא שלו, ויוכל להעביר אותו לדורות הבאים.