מאגר סיפורי מורשת

סבתא שיבולת היא אמא של אבא שלי, רונן.  היא גרה בחיפה ונשואה לסבא דניאל. לסבא ולסבתא 4 ילדים רונן, סמדר, טופז , עודד. סבתא מכינה תכשיטים לחברותיה, ויש לה הרבה אבני חן. היא אוהבת לצבוע אצטרובלים בספריי צבע.

 

זהו סיפורה של סבתא שיבולת

 

 

נולדתי בירושלים, בשנת 1936 בבית החולים "הדסה". דר' סדובסקי ילד את אמי. שקלתי יותר מ 5 ק"ג והרופא אמר שהוא יתן לה מיליון לירות אם היא תתן לו את התינוקת, כמובן שאמי לא הסכימה.

 

היינו חמישה ילדים ואבא ואמא וגרנו בדירת עם שני חדרים. השירותים היו בחוץ. בחורף היינו צריכים להתלבש על מנת ללכת לשירותים. כל השכנים בשכונה היו כמו משפחה אחת וכל הילדים היו משחקים ביחד בחוץ הרחוב. בקושי היו כמה מכוניות כך שהרחוב היה גן המשחקים שלנו. היה גם גן משחקים עם נדנדות ומגלישות אבל זה היה קצת רחוק. כל הזמן המצאנו משחקים כך שלא היה לנו משעמם אף פעם. לפנות ערב, כשהתחיל להחשיך, אפשר היה לשמוע מכל הבתים את האימהות קוראות לילדים לבוא כבר הביתה. (היום האימהות מבקשות מהילדים לשחק קצת בחוץ, בדיוק להפך).  כמובן שלא היה טלפון, לא רדיו, לא מקרר ולא תנור. היה לנו חלבן, רכוב על אופניים שמשני צידי האופניים היו כדי חלב גדולים ומי שרצה חלב ירד עם סיר לקנות חלב. גם היה איש עם עגלה שמכר קרח, שהיינו שמים אותו בתוך ארגז לקרר את מצרכי החלב.

 

היה משחק בשם "קלאס" שהיינו מציירים רבועים על הכביש עם גיר והיינו צריכים לקפוץ ולהזיז אבן מריבוע לריבוע. זה לא היה קל ומי שלא הצליח התור עבר להבא אחריו. היינו משחקים "חמש אבנים" היו צריכים לזרוק כל אבן ולתפוס כך כל החמש אבנים. היינו משחקים המון בן לוקח בת ובת לוקחת בן. חיכיתי שהבן יזמין אותי וזה היה כיף. היה משחק שקראו לו "אלמבוליק" עם מקל שמקפיץ כפיס של עץ ככל שזה קפץ רחוק יותר כך הרווחת יותר נקודות. היה משחק של "ארבע תחנות" זורקים כדור וצריך לרוץ מתחנה לתחנה עד שמגיעים חזרה. אני רצתי מהר מאד. אחרי המשחקים חזרנו הביתה, התרחצנו, אכלנו ונכנסנו למיטות. גם במיטה המשכנו לשחק- משחק השתיקה או המצאנו סיפורי חלומות וכך נרדמנו.

 

כל הסיפורים שאני מספרת לכם,  הם כמובן לפני שקמה מדינת ישראל והבריטים שלטו בפלשתינה כך קראו למדינת ישראל. האנגלים היו מסתובבים עם טנקים ברחובות ולפעמים חילקו לנו, הילדים, סוכריות ומסטיקים. בערב היה עוצר שזה אומר שאסור לאיש לצאת מהבית והחלונות היו עם ווילונות כהים. אסור היה לאיש לראות אפילו את אור המנורה. לפעמים הם היו מאד נוקשים ודי פחדנו מהם. בלילות שמענו כל מיני פגזים ופצצות שנופלים ליד הבית. לנו לא היה מקלט או חצר מיגון אז היינו צריכים באמצע הלילה ללכת לשכנה שיש לה מקלט והיינו הרבה אנשים ביחד. כשהשקט חזר היינו חוזרים הביתה ואני הייתי פחדנית גדולה ורציתי לישון רק עם אמא שלי. אחרי כמה שנים שמענו שהולכים להכריז על מדינה יהודית ומאד שמחנו. בתאריך 14.05.1948 שמענו את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה.

כולנו התכוננו, לבשנו חולצות לבנות התקשטנו ויצאנו לרחוב. כמעט כולם היו ברחוב. היה איש אחד שהביא רדיו ורמקול ורצינו לשמוע על הכרזת המדינה. קפצנו שרנו רקדנו השתוללנו התחבקנו והתנשקנו עם כל מי שהיה לידנו. רק בבוקר הלכנו לישון. היה אושר מופלא, אבל כמובן שהשקט עדיין לא הגיע והיו הליגיונרים שירו עלינו מהעיר העתיקה ומאד פחדנו שוב.

 

בינתיים גדלתי קצת. הלכתי לבית ספר ברגל כמעט שעה כל בוקר. אבל היה כיף, לא התלוננתי, הייתי הולכת עם אחותי ועוד חברות. היינו צוחקות בדרך. בדרך חזרה הביתה היינו קונים "חמלה מלאן" שזה כמו במבה של היום. היינו שותים גזוז אותו קנינו מאיש שהיה מוכר מעגלה. הלכנו אחר כך לתנועת נוער השומר הצעיר.

 

הזמן עבר, התגייסתי לצבא ללהקה צבאית. כל ערב נסענו לבסיס אחר לבדר חיילים שהיו רחוקים מהבית שלהם.

התחתנתי, נולדו לי 4 ילדים, שני בנים ושתי בנות. מאחד הבנים יש לי את נגה נכדתי ועוד 11 נכדים .

 

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נערכה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס שהתקיים כ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי, בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בה' באייר או ביום סמוך, את יום העצמאות". ויקיפדיה

 

תשע"ו