מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה ביטיאק, נולדתי ב1953 באוקראינה.

נולדתי למשפחה יהודייה ויש לי אחות תאומה זהה, ואח גדול ממני שנפטר. באוקראינה גרתי בעיר חמילינצקי, בבניין בן שתי קומות, בדירה בה היה סלון ושני חדרי שינה. גרתי בדירה הזו עד שעליתי לארץ ישראל.

אני ואחותי למדנו בבית ספר 10 (באוקראינה לא היו שמות לבתי ספר לכל בית ספר היה מספר) בבית ספר שלנו דיברו רוסית, אבל גם למדנו עוד שתי שפות,  אוקראינית וצרפתית. אני ואחותי רקדנו בלהקת ריקודי עם, מכיתה א' עוד שסיימנו את בית הספר. אני זוכרת שהיינו ממש נהנות שם וזה הזיכרון היותר מהנה מהילדות שלי. בלהקה שבה רקדנו, נסענו להרבה הופעות מחוץ לבית הספר. יותר מאוחר כשאחותי עלתה לארץ, היה לי מאוד קשה כי הייתי מאוד קשורה אליה. נשארתי באוקראינה והיה לנו מאוד קשה להיפרד אחת מהשנייה.  עליתי ארצה תשע שנים אחריה.

בתקופת הילדות שלי היה באוקראינה שלטון קומוניסטי. היהודים מאוד פחדו ולכן לא יכולנו לחגוג את החגים היהודיים, אך יחד עם זאת המשפחה שלי תמיד השתדלה לציין את החגים, פסח וראש השנה. אני זוכרת שתמיד בפסח, היו מביאים לנו מצות הביתה. אבא שלי הביא את המצות מבית הכנסת, ואנחנו היינו מחביאים אותן, כדי שאף אחד לא יגלה שאנחנו חוגגים חגים יהודיים.

זו הייתה תקופה ארורה למשפחה שלי. דודה שלי הייתה בשואה, סיפור חיים שקשה לי לדבר עליו, אך אסביר קצרה. כשהנאצים פלשו לנו לעיר הם קחו את דודתי מהבית בגיל שש עשרה, את אמא שלה ואת האח שלה הקטן הרגו במהלך המלחמה. השם שלה מופיע במוזיאון בירושלים, ולשם אני הולכת כשאני רוצה להיזכר בה.

בגיל ארבעים ושבע, עליתי לארץ ישראל, והייתי מסוקרנת, רציתי כבר להתחיל את הלימודים.

כיוון שעליתי לארץ בגיל שהוא קצת מבוגר ולא היה לי הרבה זמן ללמוד, הלכתי לאולפן ולמדתי לדבר בעברית, וכל כך התרגשתי ללמוד לדבר בשפה הזו, שאחרי כמה חודשים כבר הצלחתי לדבר, לא כל כך טוב, אך התחלתי להרכיב משפטים והמשכתי ללמוד באולפן. לאחר מכן חיפשתי עבודה, והגעתי לעבודת ב"תפרון" בתור אורזת במחלקת אריזה, לאחר כמה שנים קודמתי למבקרת בכירה, והיו מאד מרוצים ממני.

את בעלי הכרתי במבחני קבלה לאוניברסיטה, הוא היה כבר אחרי צבא, ואני אחרי בית הספר והתחלנו ללמוד ביחד. ובמהלך הלימודים היינו נפגשים. בפגישות גיליתי עליו שהוא אוהב ללמוד בלילות, ואני תמיד רציתי לישון בלילות, ובהתחלה הייתי צריכה לעזור לו במתמטיקה, ובמשך הזמן הוא התחיל לעזור לי.  אחרי השנה השלישית באוניברסיטה, הוא הציע לי נישואים והתחתנו באוקראינה. היה מרגש וכיף, ולאחר תשעה חודשים נולדה הבת הבכורה שלי. באותה תקופה למדתי, הייתי בת עשרים, ולאחר שמונה שנים נולדה לי בתי הקטנה.

הזווית האישית

סבתא שושנה ביטיאק והנכד טל לנגרמן, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בחט"ב רוז בעכו בתשפ"ג – 2023