מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי מנשרי, נולדתי ב 8.10.1954 בעיר טהרן, עיר הבירה של איראן, בת בכורה להורי מלכה (טוראן) ואברהם (מסרור).

שנה וחצי לאחר מכן נולד אחי משה, וחמש שנים אחר כך נולדה אחותי רינה. האח הצעיר שלי, אהרון נולד שבעה חודשים לאחר העלייה לארץ. הורי אבי גרו בעיר גולפייגן, והורי אמי בעיר חומיין. הורי עברו לטהרן לאחר נישואיהם. משפחתנו גרה ברחוב שכל תושביו היו מוסלמים. להורי היה קשר טוב עם השכנים. אחת מהן הייתה התופרת האישית של אימא. אבי עבד בבית מסחר גדול לבדים שברובם יובאו מחול ובין השאר ניהל את החשבונות של החברה. אמי הייתה עקרת בית.

אחי משה ואני למדנו בבית ספר פרטי מוסלמי שהיה קרוב לביתנו. כולם ידעו שאנחנו יהודים, והמנהלת אף שחררה אותנו מנוכחות בשיעורי הקוראן. שנינו היינו תלמידים מצטיינים ואף זכינו להתארח בתכנית טלויזיה וקיבלנו פרסים.

בשנת 1964, כשהייתי בת תשע וחצי, אבי נסע לביקור בארץ ישראל. הוא התאהב בארץ והחליט להאריך את שהותו כדי לבקר בכמה שיותר אתרים. בין השאר ביקר בקיבוץ אפיקים. בעקבות נסיעה זאת גמלה בליבו החלטה לעלות לארץ ואכן שנה לאחר מכן הוא התפטר מעבודתו, הורי מכרו את הבית וחלק מהרכוש,  וב1.3.1965 עלינו לארץ ישראל. כשעלינו לארץ הייתי בת עשר וחצי ולמדתי בכיתה ה'. מנהל בית הספר המליץ להורי להוריד אותי לכיתה ד', כי הייתי ילידת סוף שנה.

הגענו לארץ כמה ימים לפני פורים, החג במתכונת שנחגגה בארץ היה חדש עבורי. תקופת האביב הקסימה אותי והייתי מאושרת. בחצי השנה הראשונה גרנו בגבעת אולגה, ולאחר מכן עברנו לשכונת שביב בהרצליה. שם התגוררנו כשנה ומשם עברנו לאור יהודה. למעשה שנות בית הספר היסודי עברו עלי ועל אחי בחמישה בתי ספר. בנוסף ללימודים אהבתי עבודות יצירה ובעיקר ציור. בכיתה ח' השתתפתי בחוג לציור שהתקיים במוזיאון הלנה רובינשטיין. למדתי בבית ספר תיכון באור יהודה במגמה ביולוגית. מאד נהניתי מן התקופה הזאת.

לאחר מכן התגייסתי לצבא ושירתי כקלדנית ביחידת המחשבים בשלישות. כשלושה חודשים לאחר הגיוס פרצה מלחמת יום כיפור. לאחר השחרור מן הצבא למדתי באוניברסיטת תל אביב, בחוג להפרעות בתקשורת. בשנת 1978 סיימתי את לימודי התואר הראשון .

ב 7.8.1979 סבא ישראל ואני נישאנו. באותה שנה סבא התחיל ללמוד בבצלאל בירושלים במגמת צורפות. ב 30.4.1981 נולד בננו הבכור עומר. ובאוגוסט אותה שנה הגענו לאפיקים. ב 26.3.1984 נולד בועז. ב10.8.1989 נולד ספיר.

מאז סיום לימודי עבדתי כקלינאית תקשורת. בשלוש השנים הראשונות, עבדתי במכון לשמיעה ודיבור בלוד, ובבתי ספר באור יהודה. אחרי שעברנו לאפיקים עבדתי עם ילדי הגן, ובית הספר באפיקים ובהמשך במסגרת מיח"א – מחנכי ילדים חרשים, ובבית ספר שחף בדגניה. נהניתי ואני נהנית גם היום מעבודה עם ילדים ומשפחותיהם.

ב1.3.2013, נפטר סבא ישראל לאחר מאבק במחלת הסרטן והשאיר עבורנו זיכרונות רבים וטובים.

גלגולו של חפץ

החפץ שבחרתי לספר עליו, הוא ספר שירה קטן בפרסית שהיה של אבי, והגיע לידי אחרי פטירתו. הספר נישמר בארון הספרים שבחדרי. העם הפרסי אוהב מאוד שירה, ומעריץ את המשוררים הלאומיים שלו. קברי המשוררים הם אתרים מטופחים, ומשמשים לעליה לרגל. בכל בית באיראן תמצא סיפרי שירה והאיראנים נוהגים לקרא בהם באירועים וביום יום. הספר הזה יקר לי מפני שהיה של אבי, והוא מקשר אותי לשפת האם שלי ולתרבות האיראנית. עד היום מדי פעם כשאני מבקרת את אמי אנחנו שולפות מהספרייה ספר שירה וקוראות בו. השפה בספרים אלו היא שפה גבוהה ומדי פעם אני נזקקת לתרגום.

ספר השירים בפרסית

באיראן נקראתי minu ובארץ בקשו שאבחר לי שם חדש. ביקשתי שיגידו לי שם של פרח ובחרתי בשושנה.

המסר שלי לדור הצעיר: לאהוב את מי שאתה וגם אם קשה לפעמים, להמשיך לנסות וללמוד מכישלונות. לאהוב את המשפחה, להיות חבר טוב, ולתרום לחברה.

הזווית האישית

שושי: המפגשים והמשימות שניתנו במהלך הדרך, עוררו הרבה זיכרונות ורגעים קסומים אצלי, ועניין רב וסקרנות של ממש אצל הנכד שלי. זאת היתה הזדמנות נהדרת לספר על העבר המשפחתי שלנו.