מאגר סיפורי מורשת

סבתא ריטה מספרת לעמית :  

שמי ריטה נולדתי בשנת 1955 באוקראינה. ועליתי לארץ בשנת 1994.

במשפחה שלי זוג הורים ואחות אחת גדולה. לאבא קוראים דוד ולאמא רוזה. באוקראינה בעיר שגרנו בה, הייתה  אדמה פורייה וטובה לגידולים, כולנו עבדנו בחקלאות. באביב, כל המשפחה כולל הילדים, אני ואחותי ליליה (לילה) שתלנו ירקות ופירות, ובקיץ הכול גדל ובסתיו קטפנו את הכול, וכך כל החורף הייתה לנו אספקת מזון. כשהיה זמן ההורים היו איתנו בגינה, שיחקו אתנו עם כדור יד, והיה לנו זוג אחד של אופניים לכל המשפחה, אז עשינו תורנות רכיבה על האופניים. אני ואחותי אף פעם לא רבנו, היא הרכיבה אותי לפעמים, תמיד ידענו לחלוק בדברים. כשהייתי בת תשע אבא שלי קנה לנו טלוויזיה, וכל השכנים באו אלינו מדי יום לראות סרטים. אני זוכרת שהיינו הרבה מאוד ביחד והייתה אהבה גדולה בבית.

בשנת 1969, כשהייתי בגיל ארבע עשרה, אחותי התקבלה ללימודים בעיר אחרת. ידעתי שיהיה לי מאוד קשה כשהיא לא תהיה בבית. היא עזבה את הבית באוגוסט 1969 ללמוד הנדסת בניין. אני, אמא ואבא נשארנו בבית. שמרנו על קשר באמצעות מכתבים. אני זוכרת שהיינו מחכים לדוור, שהיה מביא את המכתבים אלינו הביתה, ונתנו לו מכתב בחזרה למשלוח. בנוסף לקושי שלילה עזבה את הבית, אבא נפטר בפתאומיות, ימים ספורים לאחר עזיבתה של לילה. הייתה תקופה מאוד כואבת וקשה. נשארנו רק אני ואמא.

אמא שלי ניצולת שואה והיא היחידה ששרדה. היה לנו בית גדול עם שטח מאוד גדול, ובתקופה זו הרגשנו בדידות גדולה ועצב. אני המשכתי ללמוד בבית הספר ואמא עבדה. אחרי בית הספר הייתי מגיעה הביתה, מדליקה את האח כדי לחמם את הבית. לא אהבתי לאכול צהריים לבד, לכן חיכיתי לאמא. בזמן שחיכיתי הכנתי שיעורי בית, אם היו, ואם לא אז בישלתי או חיממתי אוכל, כדי לאכול יחד עם אמא. לפעמים הייתי מצטרפת אליה לעבודה כי היא עבדה מאוד קרוב לבית.

לילה למדה חמש שנים בעיר קיריב, שברוסיה. זה היה מאוד רחוק, ולא הייתה לה אפשרות לבוא בחופשות.

לי ולאימא לא הייתה אפשרות לבקר אותה כי זה היה מאוד יקר, ולא יכולנו לאפשר את זה לעצמינו. היא הייתה מגיעה לחופשות אחת לשנתיים, ורק בחופשת הקיץ. לכן אני ואמא היינו מכינות משלוחים של אוכל ובגדים עבורה.

יום אחד אני ואמא קיבלנו בשורה. הגיע מכתב בדואר. במכתב היה רשום להתייצב בדואר ביום מסוים, ובשעה מסוימת, כי מצפה לנו שיחת טלפון ממדינה אחרת. ידענו שמצפה לנו שיחה מלילה, כי כך היה רשום במברק. מאוד התרגשנו אבל גם דאגנו. לא ידענו מה מצפה לנו בשיחה. לילה בישרה שהיא התאהבה ורוצה להתחתן. ידענו שרק אחת מאתנו יכולה לנסוע לחתונה כי זה היה מאוד מאוד יקר. היה לנו מאוד קשה להחליט. כל אחת אמרה לשנייה שהיא זו שצריכה לנסוע. בסוף אמא החליטה ללוות כסף מחברה כדי ששתינו ניסע.

בתקופה זו אני כבר למדתי הנדסת כבישים, לכן החופשה שקיבלתי כדי לנסוע לחתונה הייתה מאוד קצרה, חזרתי לפני אמא. ארבע שנים אחרי התחתונה, כבר היו להם שני ילדים, והם באו לגור באוקראינה בבית אמא. אני בתקופה זו, כבר סיימתי ללמוד ועבדתי בעיר ויניצה שבאוקראינה. שם גם הכרתי לימים את בעלי, אלכסנדר, סבא של עמית ונועה. הייתי בת עשרים ואחת כשהכרנו,  התחתנו אחרי ארבע שנים, ונולדה לנו בת, אמא של עמית, פלינה. אלכסנדר אהב את פלינה אהבה מאוד גדולה. הרעיף עליה אהבה ללא סוף. היה ביניהם קשר מאוד מיוחד. גרנו בבית פרטי שבעיר ויניצה והיה לנו כלב קטן בשם ז'וליק. היה לנו גם בית קיץ מחוץ לעיר. מדי סופ"ש נסענו עם הרכב שלנו לכפר שלי, באר, לבקר את אמא ואחותי. נסיעה של כ-שעה ברכב. טיילנו הרבה, שחינו בנהר, עשינו פיקניקים. אלכסנדר בעלי מאוד אהב את החיים בכפר ואת הטבע. תמיד היה דואג "להוציא" את אמא שלי מהבית לטבע. הוא היה איש משפחה ומאוד אהב את החיים.

עלינו לארץ בשנת 1994, כי רצינו לחיות במדינת ישראל, מדינת היהודים. ידעתי שהמרחק מאמא ומאחותי, יקשה עליי מאוד, יחד עם זאת היה לי ברור שכך עדיף לבת שלי. הייתה אנטישמיות קשה באוקראינה, ולא פעם נאלצנו להסתיר את היהדות שלנו, ופלינה התמודדה עם זה לא פעם בבית הספר. עם שם משפחה רבינוביץ, זה היה כמו ללכת עם טלאי צהוב ברחובות העיר" (כך אמרה סבתא רוזה, ניצולת השואה).

עמית ונועה, הנכדים שלי, לא זכו להכיר את סאשה (אלכסנדר) בעלי ז"ל.  הוא נפטר בישראל , בשנת 1996, שנתיים לאחר שעלינו לארץ ישראל. באותם שנים המשפחה של אלכסנדר כבר הייתה ארבע שנים בישראל, הם התגוררו בעיר עפולה והם מאוד עזרו לנו. לי לא הייתה משפחה בישראל. אחותי ואמא נשארו באוקראינה. אני ופלינה נסענו לבקר אותם כאשר התאפשר. הבן הצעיר של לילה, גם הוא עלה לישראל במסגרת פרויקט "נעלה".

עבדתי במשך עשרים וחמש שנה במפעל בשם "הוליס".  בחמש עשרה השנים האחרונות היית אחראית משמרת. לפני ארבע שנים יצאתי לפנסיה, ואני שמחה שיש לי  המון זמן פנוי להיות "סבתא" במשרה מלאה.

עמית מספר על החפץ של סבתא :

כשסבתא הייתה בת עשר היא  קמה בטעות בשעה שעה ארבע לפנות בוקר,  זה היה באמצע החורף וברוסיה החורץ מאוד קר ומושלג. היא התלבשה, התארגנה לבית הספר, והתכוונה לצאת מהבית,  כשאמא שלה (סבתא רבתא שלי) החזירה אותה משער הכניסה לבית, אחרי שסבתא כבר הייתה לבושה, ומאורגנת לבית הספר עם תיק בית הספר על גבה. בעקבות כך ההורים שלה החליטו לקנות לה שעון מעורר.  והיום, בכל פעם שסבתא מתהלכת בבית, היא רואה את השעון והיא נזכרת בילדות שלה ובמקרה המצחיק שקרה לה.

השעון המעורר של סבתא

הזווית האישית

עמית מאחל לסבתא ריטה: אני מאחלת לסבתא דברים טובים, אני מאוד אוהב את סבתא ריטה, תמיד שמח להיות איתה. תמיד אני אומר שסבתא ריטה היא "סופר סבתא" . אני אוהב את הפינוקים, האוכל והמאפים. אני מאחל לה ולעצמי שתפנק אותי עוד הרבה שנים.

סבתא מאחלת לעמית: עמית מאוד מזכיר לי את פלינה כשהייתה קטנה. אני מאחלת לעמית חיים שמחים וארוכים עם הרבה חברים. אני מאחלת לו גם שכל משאלות ליבו יתגשמו, ושנמשיך לאפות יחד עוד הרבה שנים.