מאגר סיפורי מורשת

שמי ריבה פריד-רוף, נולדתי ב-1959 בעיר רחובות.

בתור ילדה מאוד אהבתי ספורט. הייתי זורקת את הילקוט כשחזרתי מבית הספר, ויוצאת לדשא לשחק עם חברים. כל יום היינו משחקים גומי, חבל, חמש אבנים, תופסת, מחבואים וגם היינו עושים על הדשא כל מיני תרגילי ספורט: גלגלונים, שפגאט, עמידת ידיים, עמידת ראש וגשר. הבנתי שאני ממש טובה בזה ובקייטנות הקיץ, ההורים שלי צירפו אותי לקייטנה של ספורטאים מצטיינים, מכל בתי הספר בארץ. בגלל שהקייטנה הייתה ביישוב שבו גדלתי, לא הייתי צריכה לנסוע ולהיפרד מההורים, וזה היה ממש כיף. בקייטנה היה לנו הווי, שירים, מדריכים שעשו איתנו כיף, וגם הרבה אימוני ריצה וקפיצה לגובה ולרוחק. הייתי מאוד רזה וקטנה וכאשר קפצתי לרוחק, החברים בכיתה היו אומרים, שהרוח מעיפה אותי קדימה ולכן אני טובה. זה היה גם השיעור שהכי אהבתי בבית הספר. במהלך השנה השתתפתי בחוג של התעמלות קרקע. עלינו על קורה ועשינו עליה תרגילים, קפצנו מעל קומות של עץ שקראו להם חמור, והצלחתי בהכל חוץ מעלייה על מקבילים, למרות שלא היו לי שרירי בטן וידיים חזקים. הרבה שנים המשכתי לעשות גלגלונים, גם כאמא וכסבתא, בעיקר בחוף הים, עד שלפני שש שנים נפלתי באמצע הצגה, ומאז לא עשיתי יותר גלגלונים.

מגיל צעיר מאוד אהבתי  לבשל. אמא שלי נתנה לי לעזור לה תמיד במטבח, וכך למדתי להכין את כל המאכלים שאכלנו בבית – מרק עוף, אורז, פתיתים, צלי עוף ועוד דברים טעימים. היום אני אוהבת להכין גם מאכלים מיוחדים, מפנקים, טעימים וגם בריאים לילדים שלי ולנכדים שלי.

לפני 35 שנים, כשהיית בת עשרים ושבע, למדתי בסמינר אורנים לתואר ראשון, ואחד הקורסים שהיו ברשימה שממנה יכולתי לבחור היה פסיכודרמה. עד גיל שלושים וחמש חשבתי שאני בן אדם מאוד מאוד ביישן, ולכן לא הייתי מוכנה לעלות על במה בכלל. הקורס שנקרא פסיכודרמה, היה קורס מעולה. זכיתי שהמורה שלי היה אליאב נהרין, שלמד את השיטה ממי שהמציא אותה, והוא לימד אותה בארץ. ככה נחשפתי לכוח של הדרמה ומאוחר יותר הצטרפתי לקבוצה שמתאמנת ומופיעה בתיאטרון פלייבק. מאז זה התחביב שלי: לשמוע סיפורים של אנשים ולהפוך אותם בו במקום להצגה. ההצגה של הסיפור נקראת שיקוף. לפעמים השיקוף מצחיק, ולפעמים מאוד עמוק ומעלה רגשות חזקים, גם למספר וגם לקהל.

כל שנה היינו מופיעים בהתנדבות ב"קייטנת אילן" של ילדים עם צרכים מיוחדים. הם הגיעו ביום הראשון לקייטנה עם חששות איך יהיה להם, ולא הכירו את האנשים שילוו אותם השבוע, ואת המקום שאליו הגיעו. קצת אחרי שהם התמקמו, הגעתי עם הקבוצה של הפלייבק, ושאלנו אותם איך היה בדרך, ומה הם אוהבים לעשות, ביקשנו שיספרו על החברים שלהם, ועשינו מזה הצגות קטנות שהצחיקו אותם, וגרמו להם להרגיש חזקים וחשובים, וכך ההתחלה הייתה פחות מפחידה וקשה להם.

חג סוכות- אוהלו של אברהם אבינו

לסבתא שלי ריבה, יש אח נכה שעבר להתגורר במוסד בגיל חמש. סבתא מספרת שהיו רק שני חגים בהם היו לוקחים אותו הביתה, לכל החג וכולם התרגשו לקראת בואו. אמא של סבתא שלי, סבתא רבתא חוה, הייתה מכינה כל מה שצריך בשבילו, מאכלים שהוא אוהב, פטיפון מהשכנים להשמיע מוזיקה שהוא אוהב, ומיטה על גלגלים במיוחד בשבילו. אחיה של סבתא, שהיה לו אוטו, נסע להביא אותו מהמוסד. לפני החג אמא של סבתא שלי הייתה מתקשרת לכולם, ומספרת להם שקובי מגיע ושהם מוזמנים לבקר. לא היה מישהו אחד שלא קיבל ממנה טלפון. כשהגיע החג, כל אחד באמת רצה להגיע, וככה יצא שבחג סוכות, הסוכה של המשפחה הפכה לאוהל של אברהם אבינו. פתחנו בסוכה שולחן גדול וכל היום, מהבוקר עד הערב, באו אורחים והלכו, באו והלכו. הגשנו להם קפה ועוגות. זה היה חג שמח מאוד, אבל מעייף. סבתא מספרת: “אמא שלי וקובי, האח שלי, שמחו מאוד עם כל האורחים, אבל אנחנו כבר רצינו שיגיע הערב, ונוכל סוף סוף לנוח עד למחרת בבוקר.”

החיים בקיבוץ 

סבתא מספרת:  "תמיד ידעתי שאני רוצה לגור בקיבוץ ולא בעיר. אח שלי גר במעלה גלבוע, אז באתי לבקר אותו והתאהבתי בקיבוץ מיד. כשהתחתנתי באתי לגור בקיבוץ מעלה גלבוע. זה היה קיבוץ צעיר, היו בו מעט מכוניות, לא היו טלפונים בבתים, אבל הייתה אוירה כיפית וחברית, והיו כל מיני דברים מיוחדים. למשל – היו רק שלוש מכוניות לכל הקיבוץ ,ולכן אם רצית לנסוע לבקר את ההורים, היית צריך להספיק להזמין אוטו שבועיים לפני, וכל מי שרצה יכול היה לבקש להצטרף לנסיעה. רוב המכוניות היו של העבודה בעיקר, לכן היה מקום מקדימה רק לשני אנשים ומאחורה ספסלים לכל השאר. באחת הפעמים לפני שיצאנו לדרך, מישהו מההנהלה של הקיבוץ, אמר לנו שיש עגלת יד לתינוקות חדשים בקיבוץ, וצריך לעבור ולקחת אותה בדרך כדי שמי שתלד תקבל אותה. התיישבנו באוטו המון אנשים, כמה שנכנסו, הספסלים היו ממש לא נוחים, ויצאנו לדרך לאסוף את העגלה. כשהגענו גילינו שזאת עגלה ממש גדולה, והיינו צריכים לקפל את הרגליים כל הדרך, וככה נסענו להורים. הגענו עייפים, אבל ידענו שבעוד שלושה שבועות, נרצה לבקר שוב את ההורים, ומחכה לנו עוד נסיעה קשה אבל כמובן שזה לא מנע מאתנו לבקר שוב.

לאף אחד לא היו טלפונים בבית, ולכן ביום שישי לפני שבת, היה תור ארוך מאוד לטלפון הציבורי. כל אחד רצה להתקשר להורים ולספר איך עבר עליו השבוע וגם קצת סודות. למשל, אם אישה גילתה שהיא בהריון, או אם מישהו הרגיז אותה בעבודה, ואז כל מי שעמד בתור היה שומע את הסוד שלה. לפעמים ניסינו ללחוש כדי שההורים ישמעו אבל "התור" לא ישמע, ולפעמים התאפקנו ולא סיפרנו עד הביקור הבא.

החיים בקיבוץ היו שונים מהחיים בעיר. כולנו אכלנו בחדר אוכל את כל הארוחות, ותינוקות בגיל שישה שבועות, היו צריכים להיכנס לבית תינוקות. האימהות עבדו ואם היה צריך לבוא להניק את התינוק, המטפלות היו תולות על החלון מגבת בצבע אחר לכל תינוק, למשל הצבע שלי היה אדום. ברגע שראיתי בחלון מגבת אדומה ידעתי שהתינוקת שלי (אמא שלך) רעבה. העבודה של כל אישה שילדה הייתה בהתחלה לנקות את המקווה. המקווה היה בקומת מרתף, עם המון מדרגות בירידה אליו. התחלתי לעבוד בו ולנקות, אבל לא יכולתי לראות אם תלו מגבת או לא. אז כל כמה דקות עצרתי, עליתי במדרגות, והסתכלתי כדי שהתינוקת שלי לא תהיה רעבה, ואני לא אגיע להניק אותה. היו גם מקרים שהיו תולים את המגבת, הייתי באה להניק, חוזרת לעבודה, ואז אחרי רבע שעה פתאום ראיתי שוב את המגבת האדומה תלויה, ורצתי לבית התינוקות. כשהגעתי הסתבר ששכחו להוריד את המגבת, והתינוקת שלי כבר נרדמה וסתם רצתי אליה שוב.

היום אני עובדת בתנועת הקיבוץ הדתי. יושבת בהנהלה שלה, כעורכת העיתון של התנועה – 'עמודים' ועוסקת בתחום תרבות ורוח. התחביב שלי הוא לשחק בתאטרון פלייבק. עד לא מזמן הייתי בקבוצה כזו, שנקראת מגרות. תיאטרון פלייבק זה תאטרון שמבקש סיפורים מאנשים ועל המקום הופך אותם למופע תיאטרלי, מחזיר אותם למספר עם פירוש מיוחד, הבנה חדשה, לפעמים בהומור, לפעמים דווקא חושף עומק רגשי".

הזווית האישית

סבתא ריבה: המיזם הזה של תוכנית הקשר הרב דורי הוא מקסים בעיניי. היה לי כיף שהיה לי זמן איכות עם הנכד המקסים שלי יובל, וגם הרעיון לספר מה היה בעבר, היה מאוד חשוב, כדאי  שנמשיך אותו בעתיד, זוהי רק ההתחלה.

הנכד יובל: נהנתי מאוד להיפגש עם סבתא ולהקשיב לסיפורי ילדותה. נהנתי במיוחד מהזמן בו בילינו יחד, רק אני וסבתא.