מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי כהן, נולדתי בשנת 1951במרוקו בעיר ספרו.

בבית דיברנו במרוקאית -ערבית . גרנו בדירת שני חדרים, בית קטן ודל ללא ריהוט מיוחד. המטבח וחדר השינה היו באותו חלל. היינו חמישה אחים , שלוש בנות ושני בנים , כשעלינו לארץ אחד האחים נפטר לצערנו.

גרנו בשכונה מעורבת שבה חיו יהודים וערבים מרוקאים . היו יחסי שכנות מצוינים, הם אהבו אותנו מאוד כיבדו  אותנו וחיינו בהרמוניה. כילדים שיחקנו ביחד במשחקים פשוטים כמו גומי, קלאס, עץ או פלי, היו מרחבים גדולים ושיחקנו כל היום בחוץ, ללא כל דאגה וחשש.

אמא שלי הייתה עקרת בית, והייתה עסוקה בגידול הילדים וטיפלה בעבודות הבית. אבי היה רתך, וכל השכונה הייתה מגיעה אליו כדי לתקן אצלו את הכלים ומכך היה מתפרנס.

זיכרונות ממרוקו

יש לי זיכרונות רבים מתקופת חיי במרוקו, היו ימים שבת דודתי הייתה לוקחת אותי אחרי הצהרים, לעבוד איתה כתופרת. הינו תופרות כפתורים לבגד של המרוקאים, שנקרא כפתן (לבוש מרוקאי מסורתי) ובעבור זה היינו מקבלות פרוטות, ובכך עזרתי להוריי מגיל צעיר.

בפסח הינו מכינים את המצות בבית, בעבודת יד לבד, ואופים אותם כמעין מצה שמורה, כזו שאנו מכירים היום. אף את החרוסת הינו מכינים בבית, ומורחים על משקוף הדלת, בצמוד למזוזה, בערב ליל הסדר בצורת חמסה, כסגולה נגד עין הרע. עד היום אני מכינה חרוסת, ומחלקת לשכנים ולמשפחה, ומורחת על משקוף הדלת ליד המזוזה, זו מסורת שאני משמרת ממרוקו.

במרוקו היה בית מיוחד שהיו מגיעות אליו נשים שהיו צריכות ללדת, לא היה בית חולים, והנשים התארגנו כדי לעזור אחת לשנייה. ליולדת היה מעל הראש חבל כדי שתוכל לאחוז בו בשעת הצירים והכאבים, והנשים המבוגרות שימשו כמיילדות. לאחר הלידה היולדת הייתה נשארת בבית הזה חמישה ימים נוספים, להתאוששות ומנוחה, ונשות השכונה היו עוזרות בכל הדרוש.

לא בכל בית היה תנור או אמצעי חימום לאוכל בשבת. לכן היה תנור גדול מרכזי באמצע השכונה, מעיין פלטה של שבת. כל אחד היה מגיע עם סיר החמין שלו, וכדי שלא יתבלבלו בסירים כל אחד סימן את הסיר שלו. פעם אחת אמא שלי סימנה את הסיר בחוט אדום, כסימן היכר, אבל החוט נשרף ובאותה שבת הם התבלבלו ולקחו סיר של משפחה אחרת. שמענו הרבה סיפורים על נשים שהתבלבלו בסירים ונהנו מטעמים שונים של אוכל. אני מתגעגעת  מאוד לשכונת ילדותי, ורוצה לבקר בה. בלי נדר לאחר שהקורונה תגמר, ונוכל לטוס, אני רוצה לנסוע לטיול שורשים עם ילדיי הגדולים.

העלייה לישראל

בשנת 1962 עליתי עם כל משפחתי לארץ ישראל. שטנו באוניה עד עתלית. אני זוכרת שלילה אחד באו אלינו הביתה מהסוכנות היהודית, ושכנעו את ההורים שלי לעלות לארץ ישראל. ולאחר מספר שבועות הם הגיעו שוב באישון לילה. עלינו בשקט בלי שאף אחד הרגיש, אפילו לא נפרדנו מהשכנים והחברים. כשהגענו לארץ ישראל, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, והתרגשנו מאוד שהגענו לארץ ישראל -הארץ המובטחת.

הקמת משפחה

כשהגענו לישראל שיכנו אותנו במעלות . היו לנו שכנים נחמדים, ולהם בן בשם מרדכי שלימים הפך לבעלי. ההורים שלו ביקשו מההורים שלי ,להכיר בינינו, וכך בשנת 1970 בגיל תשע עשרה, התחתנתי עם מרדכי במתנ"ס במעלות, בחוג המשפחה והחברים. הייתה חתונה יפה ושמחה.

היום יש לנו שישה  ילדים, ארבעה בנים ו-שתי בנות ,עשרה נכדים ועוד שניים בדרך בלי עין הרע.

אנו אוהבים להיות ביחד במשפחה המורחבת. אנו נפגשים בחגים, שבתות ,אירועים משפחתים, ולפעמים סתם כך באמצע השבוע, כי אנחנו אוהבים לבקר, ולהתענג על הפינוקים והמאכלים הטעימים שלי : מופלטה  (לא רק במימונה) וקוסקוס טעים שאני מכינה, כמו פעם  בעבודת יד.

מנהגים מיוחדים בחגים-

פסח – בליל הסדר אנו נוהגים לומר את מזמור חד גדיא במרוקאית , בנוסף ישנו מנהג "בבהילו", שבו מסובבים את קערת הסדר מעל ראש האורחים, ואומרים את הפיוט "בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין", ובתום החג, אנו חוגגים את המימונה.

בשבועות  ישנו מנהג לאכול קוסקוס חלבי.

בפורים אני מחלקת לשכנים, למשפחה ולחברים משלוח מנות ועוגות מיוחדות שאני מכינה.

ובחנוכה את הספ'ינג המפורסם. את כל המנהגים הללו קיימנו במרוקו, ואני שומרת על המסורת של משפחתי, וממשיכה אותם גם כיום.

כיום אני סבתא במשרה מלאה, משתדלת ללכת למועדון הקשיש במעלות. לפעמים נוסעת לנהריה, לשתות קפה עם חברה, ולבקר את הנכדים. אני מתנדבת בבית הקשיש, חצי יום, מכינה להם שתיה חמה ועוזרת בעבודות שיש במועדון. בשעות הפנאי אני אוהבת לאפות ולבשל ולחלק למשפחה ולחברים.

הזוית האישית

יהונתן: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים והזיכרונות של סבתא, מתקופת חייה במרוקו. העבודה ביחד גרמה לי להכיר טוב יותר את סבתא ונהנינו מאוד.