מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני ישראלי, נולדתי בקיבוץ חמדיה ב- 29 לחודש אפריל 1957 .

לסבא איציק וסבתא יודק'ה היו שלושה ילדים: עירית (הבכורה) ז"ל, אמנון ואני רוני סבתא של גל. שמי ניתן לי אחרי הרבה התלבטויות, ונקראתי רוני (שם שהיה מאוד מיוחד בזמנו לבנות) קיסרי.

את כל ילדותי עברתי בקיבוץ חמדיה, ילדות שמחה ומאושרת. למרות שנים קשות של מלחמת ששת הימים, ולאחריה שלוש שנים של מלחמת התשה קשות בגבול ירדן, אני יכולה להגיד שהיו אלו שנים טובות.

הורי, איציק ויודק'ה, עלו לארץ מסלובקיה, לאחר מלחמת העולם השניה, שניהם שורדי שואה, הם הגיעו ישר לקיבוץ חמדיה ולאחר כארבעים שנה, עזבו את הקיבוץ לחיפה. שניהם נפטרו לפני שנים רבות, והם קבורים בבית הקברות בחיפה.

באותן השנים הייתה לינה משותפת, וישנו בלילה בבתי הילדים בלי ההורים. רק השומרת או השומר שמרו עלינו.

הרבה זמן בילינו עם עם ילדי הכיתה ופחות זמן עם עם ההורים. לבית ההורים היינו מגיעים לשעה אחת, אחרי הצהרים, ובשאר שעות היום והלילה היינו עם ילדי הכיתה. היינו משחקים הרבה בחוץ: מחבואים, הקפות, כדורסל ובקיץ אהבנו מאוד לבלות בבריכה.

את מאורי בעלי, סבא של גל, הכרתי בגיל שבע עשרה, נפגשנו בחמדיה במסיבה, ומאז אנחנו יחד כבר ארבעים ותשע שנים. התחתנו על חוף ים כנרת בבית של הרב קורן. גרנו בקיבוץ כנרת שנים רבות, שם נולדו ארבעת ילדינו- לי, תמר שנולדה בדנמרק, אימי ודור. לאחר החתונה,  עבדתי בגן הילדים, ומאורי עבד כמנהל בענפי משק שונים. בשנת 1980 טסנו לדנמרק ושירתנו שם שנתיים, נסענו עם ביתנו לי וחזרנו גם עם תמר. התאקלמתי בכנרת ועבדתי בגן הילדים כמה שנים.

לאחר שחזרנו משירות המדינה בדנמרק, קופנהגן שם נולדה ביתנו תמר, אמא של גל, יצאתי ללימודי הוראה במכללת "אורנים", ועבדתי בבית ספר בכנרת עד לצאתי לפנסיה. בפנסיה אני נהנית מהחופש שלי ובעיקר מסייעת לילדיי עם הנכדים.

החלום שלי

בהיותי צעירה בקיבוץ חמדיה, חלמתי תמיד להיות  דיילת אוויר. בזמנו, זאת הייתה בשבילנו הדרך היחידה כמעט להגיע לחו"ל. במהלך השנים למדתי לדבר אנגלית כדי לצאת לקורס דיילות אויר..

סיפור סביב תמונה – התמונה שבכותרת

התמונה צולמה בבית התינוקות, עם המטפלת חנה ויטמן. בתמונה זו אני נמצאת עם עוד ארבעה ילדים, היינו בקבוצה של חמישה ילדים לאורך שנים רבות, היינו קבוצה גם כשעלינו יחד לבית הספר. חיינו רוב שעות היום בגן. הכל עשינו יחד, ישנו, אכלנו, התקלחנו ישבנו על הסיר, לבשנו את אותם הבגדים. את ההורים כמעט ולא ראינו. כל היום ליוותה את הילדים המטפלת ואיתה עשינו הכל. באותו הזמן היו מעט משחקים בגן, ולכן כל חפץ שאפשר היה להחזיק ביד, שימש כמשחק והעברנו אותו בתורות מילד לילד. גם את הבגדים העברנו מאחד לשני. הכל היה בצמצום. ילדי הקבוצה שבילינו זמן רב יחד, יצרו קשרים חברתיים חזקים בניהם, וגם עם המטפלת שהיוותה כמו האמא שלנו. הסתפקנו במה שהיה ומצאנו את הטוב בכל מצב.

משהו מיוחד על המשפחה שלנו

יש לנו שריקה משפחתית שמקורה ביערות סלובקיה. סבא איציק, כנער, הסתתר במערה, באחד היערות בסלובקיה עם אחותו, והוריו במשך שלוש שנים. בלילות הוא היה יוצא בהיחבא לכפר הסמוך לחפש אוכל. כדי לחזור למערה בהצלחה, בחר להם אביו שריקה של אחת הציפורים שחיו ביער, זה היה הסימן שלהם, שסבא איציק חוזר למערה, כדי שאביו ידע ולא יפחד שאלו הגרמנים. מאז ועד היום אנחנו שורקים את השריקה הזו, ומי ששומע אותה יודע שמישהו ממשפחת קיסרי נמצא בסביבה.

החתונה שלנו

תמונות ילדות מהחיים בקיבוץ חמדיה

הזווית האישית

רוני: נהנתי מאוד להיות שותפה למפגשים הבין דוריים. נהניתי להיות עם נכדי החמוד גל, חשוב בעיני מאוד לספר ולספר כדי שלא נשכח!