מאגר סיפורי מורשת

סבתה מצד אימי, חנה נוסבאום ז"ל נולדה בעיר רדאוץ ברומניה בשנת 1930. בהיותה בת עשר בערך, בזמן מלחמת העולם השנייה, פרצו הגרמנים לעיר רדאוץ ופקדו על היהודים לארוז מעט מחפציהם והובילו אותם לתחנת הרכבת בעיר. כמאה אלף איש מנתה הקהילה היהודית ברדאוץ, כאשר רבים מהם חויבו לעלות על קרונות רכבת המיועדת לבהמות בקר, כאשר לכל קרון דחסו כ7000- בני אדם.

בלי יכולת לזוז, בלי מים ובלי אוכל הסיעו אותם במשך שלושה ימים אל מחנה הריכוז "טרנסניסטריה", שם חיו בתת תנאים במשך כשלוש שנים ושם הם גם נפטרו מרעב ומחלות מרבית בני משפחתה של סבתא רבא שלי. למזלה הרב של סבתא רבתא שלי היא והוריה ניצלו מהתופת וכעשר שנים לאחר מכן זכו לעלות למדינת ישראל.

כשעלו לארץ קיבלו צריף קטן במעברה בזכרון יעקב ולאחר מכן קיבלו דירת חדר בקריית מוצקין שם חיו הוריה של חנה ז"ל בעלה, חיים ז"ל ובנם הקטן סבי, יצחק ז"ל. הפריט הראשון אותו רכשו לדירתם הקטנה היה שולחן אוכל מעץ מלא מהודר. הפריט הזה היה חשוב ומשמעותי ביותר עבור המשפחה הקטנה ששרדה את השואה, כאשר סבלה מרעב קשה שנים ארוכות. על כן שולחן האוכל בו התכנסה המשפחה לארוחות משפחתיות היווה סמל של אחדות וגבורה על השנים בהם עברו את התופת.

השולחן

אימי מספרת לי שסבתה חנה הייתה מקפידה על קיומן של ארוחות משפחתיות מידי שישי בערב, סביב שולחן זה, עליו הייתה מגישה את המאכלים המסורתיים מבית אמה. כשנפטרה סבתא חנה ז"ל, הוריה של אימי ירשו את השולחן והמשיכו כמיטב המסורת לקיים עליו את הארוחות המשפחתיות. לצערי הרב, גם סבי וסבתי מצד אימי, יצחק ויפה נוסבאום ז"ל נפטרו בגיל צעיר ועל כן בתם, חן, דודתי, ירשה את אותו שולחן אוכל אשר עד היום אנו מקיימים עליו ארוחות שישי יחד עם כל המשפחה.

הזוית האישית

אורי הנכד: העבודה הייתה כיפית ומהנה. למדתי הרבה על המשפחה שלי.