מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית  פלזנשטיין (פרייליך). נולדתי בכפר לא יהודי באנגליה. היינו שם רק 20 משפחות יהודיות. הייתה לי רק סבתא אחת כי היתר נפטרו בשואה. היינו ארבע אחיות: בלוסום, רות, יהודית (אני) ומנוחה. המשפחה שלי דיברה אנגלית וקצת יידיש אבל בעיקר אנגלית.

אבא שלי היה סוג של רב בקהילה. הוא עסק בתפקידים כמו: שוחט, חזן, תוקע בשופר. אימא שלי היתה מכשירה את העופות. היא הייתה צריכה למרוט את כל הנוצות ולשרוף אותן. החברות שלי היו רואות עשן מהארובה וחשבו שהבית שלנו נשרף. הייתי צריכה להמציא שאימא שלי מכינה כריות. למדתי בבית ספר ברמה גבוהה, של בנים ובנות ביחד, דבר לא רגיל באותו תקופה.

יש לי הרבה זיכרונות מהילדות. למשל, הייתה לי חברה טובה, היינו משחקות הרבה יחד, אבל יום אחד היא עברה דירה לעיר הגדולה והייתי נורא עצובה. מאכל האהוב עליי מאז שאני ילדה הוא מרק. כילדה, אהבתי גם מאוד לשחק משחק שקוראים לו באנגלית- "hop scotch" (קלאס). המשחק מתקיים בחוץ. מציירים מספרים על המדרכה וצריך לזרוק אבן על אחד המספרים ולקפוץ על רגל אחת עד לספרה ולאסוף את האבן.

באנגליה בחורף וגם בקיץ יורד גשם. אני זוכרת שביום שמשי אחד בקיץ, הייתי חולה וישבתי בבית ולא היה לי מה לעשות אז הדלקתי את הרדיו, וזכיתי לשמוע משהו שהיום הוא חלק מההיסטוריה. פתאום שמעתי את ראש ממשלת אנגליה מדבר. קראו לו וינסטון צ'רצ'יל. הוא הודיע שהצבא של אנגליה נכנס לצרפת כדי להילחם בגרמנים. חששנו שהגרמנים יגיעו גם אלינו לאנגליה והיום אנחנו יכולים רק לחשוב מה היה אם היו מצליחים.

היו הרבה מלחמות. רוב שנות הילדות שלי היו בזמן מלחמת העולם השנייה. אבא שלי היה נוסע למחנות צבאיים, כדי לחפש חיילים יהודים כדי לעזור להם ולהזמין אותם לשבת. יום אחד אבא שלי חזר הביתה שמח ומאושר כי הוא מצא מלח אחד שהיה יהודי. הוא שאל אותו מאיפה הוא, והוא ענה שהוא הגיע מפלשתינה. אני זוכרת שהשם שלו היה "צ'יפי" והוא היה מתארח אצלנו הרבה בשבתות. פעם אחת הוא הביא לנו במתנה גרביונים עשויים ממשי. בתקופה הזו, זה היה דבר שלא ראינו כל יום והתרגשנו מאוד. אחותי הגדולה בלוסום קיבלה אותם ושמחנו בשבילה. מעולם לא קינאנו אחת בשנייה.

זמן המלחמה היה מאוד קשה, היו הרבה מגבלות. אני זוכרת שבכל פעם שהייתה הפצצה של חייל האוויר הגרמני, היו מפנים אותנו למקלטים. הרגשנן כמו ארנבים שנכנסים לתוך האדמה. לילה אחד, אחותי סירבה להיכנס למקלט כי היה לה מבחן גדול ביום למחרת והיה חשוך וצפוף במקלט. ההורים שלי ניסו לשכנע אותה לבוא, אבל היא סירבה ולכן לא ירדנו. במקום זאת התחבאנו מתחת לגרם המדרגות. כשהייתי בת 11 (שנת 1945) נגמרה המלחמה.

כשהגעתי לגיל 12, לא חגגו לי בת מצווה. אמנם באמת לא היו הרבה משפחות יהודיות בסביבה, אבל הסיבה העיקרית היתה שלאף אחד לא היה אכפת ממסיבות בתקופה הזו. זה היה שנה אחרי מלחמת העולם השנייה וכולם היו עסוקים בלהתאושש ולהשתקם. אף אחד לא ערך מסיבות בת מצווה. עשו לי סעודה משפחתית וגם סבתא שלי הייתה בה, מכיוון שהיא גרה איתנו. כשסבתי באה לגור איתנו היא הביאה לנו תמונה של ירמיהו הנביא שבנוי מפסוקים, התמונה הגיעה מרוסיה, שם התמונה הייתה תלויה בסלון הבית. כיום התמונה נמצאת אצל אחותי רות. בילדותי החג האהוב עליי היה חג סוכות. אני עדיין זוכרת את הסוכה שהייתה לנו ובדיוק איך שהיתה נראית.

חוץ מזה היו מאכלים שאני זוכרת שאמי הייתה מכינה רק בחגים כמו עוגת דבש בראש השנה ובחנוכה לביבות. את הכל אפינו ובישלנו לבד וללא מוצרי חשמל. למרות שצ'ולנט הוא מאכל יהודי מסורתי אף פעם לא נהגנו לאכול אותו בשבתות. לא היו לי חברות יהודיות בכלל. אז לא יכולתי לאכול אצלם אף פעם או להגיע למסיבות יום הולדת שלהן.

כשהתבגרתי והפכתי לנערה פגשתי את מי שיהיה בעלי. נפגשנו בבני עקיבא בקבוצת תורה ועבודה, הכרנו 5-6 שנים לפני שהתחלנו ממש לצאת. התחתנו כשהייתי בגיל 22. ב"ה נולדו לנו שלושה ילדים. כולם עלו לארץ. בגיל 67 זכינו גם אני ובעלי לעלות לארץ ישראל.

כשאני חגגתי בת מצווה אמנם קיבלתי כרטיס ברכה אבל לא יכולתי לחגוג ולעשות אירוע כמו שעושים היום. חשוב שתהיה הכרת הטוב לקב"ה על ההזדמנות לגדול בארץ ובמדינת ישראל ולא לעבור את החוויות הלא פשוטות שהדור שלי עבר בילדות. צריך לא לשכוח אף פעם שזו זכות עצומה לגדול פה ולשמוח עם משפחה גדולה ומורחבת כולם יחד.

הזוית האישית

נעה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי וללמוד על הילדות שלה.