מאגר סיפורי מורשת

שמה של סבתא רבתא שלי הוא-ויסילסקיה לובה, היא נולדה בתאריך 6.12.1927 בנובוגרד ולנסקי שבאוקראינה.

לאמא שלה קראו סטיפניה ולאבא שלה קראו לודויג.

לובה הייתה הכי קטנה במשפחתה, היו לה שתי אחיות ואח בכור אחד. לאחות הבכורה קראו אנסטסיה, לאחות האמצעית קראו יוליה, ולאח הבכור קראו פראנץ. בסה"כ הם היו ארבעה אחים במשפחה. "אספר לך סיפור על סבתא שלי", כך אמא שלי אמרה.

שמה היה לובה והיא הייתה צעירה מאוד, כשהחלה מלחמת עולם השנייה. לובה הייתה אז נערה בגילאי ארבע עשרה, חמש עשרה. לובה חלמה על כך שכאשר היא תגדל, היא תהפוך למורה ותעזור לילדים לקבל חינוך. ללובה היו חיים מאוד טובים, טובים של פעם, אך עד מהרה החיים נעשו הרבה יותר מסובכים.

לילה אחד, כשלובה ומשפחתה ישנו, פרצו חיילים גרמנים לביתם ולקחו אותה יחד עם עוד כמה נשים. אותן נשים ולובה נשלחו למחנה ריכוז, שם נאלצו לעבוד במפעלים לייצור נשק. אמא סיפרה לי את סיפורה של לובה עם כאב בקולה. היא אמרה שלובה הייתה אישה חזקה מאוד, ואף פעם לא ויתרה, למרות כל הקשיים. היא עשתה הכל כדי לשרוד ולשמור על אנושיותה בעולם הנורא הזה. אמא סיפרה לי איך לובה הסתתרה מהשומרים הגרמנים, כדי להשיג מזון ומים נוספים לעצמה ולעמיתיה. היא גם עזרה לנשים אחרות, להישאר מלאות תקווה ואופטימיות, אפילו ברגעים הקשים ביותר.

אבל יום אחד, כשלובה הייתה כבת תשע עשרה, ערכו חיילים גרמנים בידוק במחנה. הם שמו לה שלובה מסתתרת מהם ולקחו אותה לחקירה. לובה עונתה והוכה, אך לא אמרה דבר על חבריה. לובה תמיד הייתה לצידם של חבריה במחנות ריכוז, היא כל הזמן דאגה למצוא אוכל ומים והתחלקה עם כולם, היא מאוד אהבה אותם, ולא ידעה איך היא הייתה מסתדרת בלי חיי חברה שם במחנות הריכוז, למרות הקשיים הרבים במחנות הריכוז. אך ורק עבודה, עבודה ועוד עבודה.

כשהמלחמה הסתיימה, לובה שוחררה מהמחנה וחזרה הביתה. היא ניסתה להתחיל חיים חדשים, אבל ההתאוששות מאימה כזו הייתה קשה מאוד. אף פעם לא העלתה זיכרונות מימיה במחנה, וזכרה את חבריה שלא שרדו.

אמא סיפרה לי על זה בכזו כבוד ואהבה לסבתא שלה. היא אמרה שלובה הייתה עבורה דוגמא מצויינת, לכמה חזקה וחביבה יכולה להיות נפש האדם. לובה לימדה את אמא שלי לא לפחד מקשיים ולהאמין בעצמה, כפי שעשתה לובה בעצמה. למרות שלובה לעולם לא שכחה את עברה, היא ניסתה להיות בהווה, ולהיות אסירת תודה על כל יום. היא עבדה כמורה בבית ספר, ועזרה לילדים לקבל חינוך, בדיוק כמו שרצתה פעם. היא גם הייתה סבתא אוהבת מאוד לאמא שלי ולאחיה, ותמיד אמרה להם כמה חשוב להוקיר את החופש שלנו, ואת השלווה שניתנת לנו מדי יום.

לובה התקדמה הלאה בחיים, למרות כל מה שעברה היא אף פעם לא ויתרה, היא תמיד המשיכה קדימה כדי להגיע לאן שהיא רוצה להגיע. לובה עשתה הכל, אבל באמת הכל, כדי להיות מורה ולעזור לילדים להתקדם בחיים, ולתת להם אמונה להצליח, ושהם אף פעם לא יוותרו, ממש כמו לובה.

כיום לובה כבר לא בחיים, אבל הסיפור שלה חי בלבם של מי שהכיר אותה. היא הייתה אדם רגיל שעמדה בפני ניסיונות מדהימים בחיים, אבל היא אף פעם לא ויתרה והמשיכה לחיות ולאהוב. הסיפור שלה מזכיר לי את החשיבות של שמירה על תקווה וחסד בכל הנסיבות, ושכוחנו, כבני אדם טמון ביכול שלנו להתגבר על מצוקות ולהתקדם בחיים לא משנה מה יקרה.

הזווית האישית

דיאנה: הסיפור של לובה מזכיר לי את החשיבות של שמירה על תקווה וחסד בכל הנסיבות, ושכוחנו, כבני אדם טמון ביכול שלנו להתגבר על מצוקות, ולהתקדם בחיים לא משנה מה יקרה.