מאגר סיפורי מורשת

שמי פיבי בן שבת נולדתי בקזבלנקה ב1948  ועליתי לארץ בגיל שש וחצי.

הוריי נולדו במרוקו ושניהם עלו לארץ בשנת 1956 לאופקים בדרום. אני הגדולה ויש לי שלוש אחיות קטנות. גדלתי באופקים,  למדתי בבית ספר "מורשה", והשתתפתי בבני עקיבא. הבית שגדלתי בו היה בית דתי מסורתי.

גדלתי בפחונים באופקים שבדרום. היה קשה להורים שלי אבל הסתגלנו לסביבה, ולשכונה. הבתים היו פתוחים לעזרה בין השכנים והיתה אהבה בין כולם.

הייתי בבית ספר כמו גן במרוקו. ובארץ למדתי שתיים עשרה שנות לימוד היינו בחברה של בנות ובני הכיתה.

הייתה לי חוויה טובה בתנועת "בני עקיבא", בעיקר בטיולים ובחברה מצוינת. ההורים שלי לא רצו שאתגייס לצבא, ואני מאוד רציתי להתגייס.

חתונה ונישואין

את בן זוגי הכרתי באירוע משפחתי בקריית שמונה, הייתי עוד צעירה בסך הכל בת חמש עשרה, ובגיל שבע עשרה התחתנתי, ויש לי שישה ילדים, שלוש בנות ושלושה בנים. יש לי תשעה עשר  נכדים, שיהיו לי בריאים ומוצלחים ואני גאה בהם.

תחביבים והתנדבות

שלושים וחמש שנים שאני פעילה בוועד לחייל וחמש עשרה שנים באגודה למלחמה בסרטן, והתנדבתי במוסד לביטוח לאומי באגף הפנסיונרים.

בשנות נעוריי היו מספר אירועים שהבהירו להורי שאני נערה דעתנית ואפילו קצת מרדנית:

מקרה ראשון שזכור לי: אמי הקפידה שאני ואחיותיי לא נסתפר מכיוון שבאותה תקופה היה מקובל שלבנות יהיה שיער ארוך קלוע בצמה. מקרה שני: משפחתי הייתה דתייה והשתייכנו לבני עקיבא. לא היה נהוג שבנות מתגייסות לצבא ולי היה מאוד חשוב להתגייס. פניתי בעזרת אחי הגדול לצבא, בבקשה להתגייס. מקרה נוסף: הכרתי בחור קיבוצניק שמצא חן בעיני, וזה היה ממש לא מקובל בחברה ובמשפחה שבה גדלתי.

את אותו בחור הכרתי בבר מצווה, היינו קרובי משפחה והורינו עוד הכירו במרוקו. לאחר שאמי ואבי שמעו על כך, הם החליטו לדבר על חתונה וכלל לא שאלו אותי, ראיתי את עצמי מסיימת לימודים ומתגייסת לצבא, לא חשבתי כלל על חופה וקידושין. אך אותו בחור קיבוצניק לא ויתר, ופעם בשבועיים היה מגיע מקריית שמונה עד לאופקים, והיה קונה לי שלל מתנות: שמלות, נעליים ותכשיטים, אך אני עוד לא הייתי בשלה לחתונה. הבחור היה טיפוס מופנם וביישן והיה נחוש בכך שאתחתן איתו. לאחר שלוש שנים התחלתי להתרכך ולחץ המשפחה הלך וגבר עליי.

אני לא נכנעתי המשכתי לנהל את המלחמה הפרטית הזאת עוד קצת, ובנוסף הספקתי לגשת ללא ידיעת הורי להירשם לשירות צבאי, בלשכת גיוס יחד עם אחי. בסופו של דבר, מהומת המשפחה הייתה גדולה עליי, ויתרתי על הלימודים ב"שלוחות", וגם על הגיוס לצה"ל שכה רציתי.

קיבלתי בחיוב את בקשת הנישואין, וכשהייתי בת שש עשרה וחצי הלכתי אל הרבנות בקריית שמונה, כדי להסדיר את הנישואין הצפויים. הרב סירב לתת את הסכמתו לחתונה, ונאלצנו לחכות שנה עד שנוכל להתחתן. ואכן זה קרה ולאחר שנה התחתנו והיום אינני מתחרטת, ואני שמחה ומאושרת.

חלומות

סבתא פיבי מספרת שלפני זמן מה חלמה במשך שבוע, שמלאך מקשה ומקריח את ראשה. לאחר שבועיים התחילה ללכת עם כיסויי ראש. חודשיים לאחר מכן גילתה כי היא חולה בסרטן-השד, "ראשי היה קירח והרגשתי שזה ממש מסר משמיים". החלום של סבתא הוא להיות בריאה ושמחה עם המשפחה.

הזווית האישית

סבתא פיבי: למרות המרחק השתתפתי בחלק מהמפגשים ומאוד נהניתי עם נכדתי. פרויקט מבורך שמקרב בין הדור הצעיר לדור הוותיק. ושרק נהיה בריאים, ונהנה מיוצאי חלצנו אמן!!