מאגר סיפורי מורשת

שמי עדנה פוסט (הניג) בת להורים ממוצא רומני (שנולדו בבוקרשט ויאש), אחרי מלחמת העולם השנייה הם עברו לגרמניה ומשם עלו ארצה, בשנת 1948. בזמן השהות בגרמניה, לפני העלייה ארצה, אני נולדתי בבית חולים במינכן בשנת 1948.

בצעירותי הוריי קראו לי עדלה, עם הגיעי לגיל 16 שיניתי את שמי לעדנה. היום הנכדים מתלהבים מהשם הזה ולפעמים קוראים לי בשם זה.

אמא שלי (צילה הניג) לא עבדה, אבא שלי (דוד הניג) היה בעל חברה לסבלות בנמל. גדלתי עם אחותי הצעירה ממני והוריי בקריית ים, שם למדתי בבית ספר דתי ותיכון ואח"כ למדתי בסמינר הוראת וחינוך עד הפיכתי לגננת.

עבדתי כגננת 30 שנים בנו"ש חיפה, נישאתי לאבי פוסט ונולדו לנו שלושה ילדים (ליעז, עינת והדס). אנו נשואים כבר 52 שנים בתקווה לעוד שנים ארוכות. יש לנו שמונה נכדים סך הכל: חמישה נכדים ושלוש נכדות.

זיכרונות ילדותי

בגיל חמש לערך, כשהייתי בגן הילדים בקרית ים, הגננת טובה (שעד היום אני זוכרת את שמה) הוציאה אותנו לגינה בכדי שנעבוד בה. פעם בגן היה נהוג ללמוד על עבודות הגינון כחלק משגרת היום יום. נהגנו לעדור באדמה ולשתול. באותו היום עמדנו במעגל וטובה אמרה לנו להתכופף בכדי לעדור. מיד כשהתכופפתי חברתי פגעה בי עם את החפירה. נפצעתי בראשי והובלתי לבית חולים, שם תפרו את פצעי העמוק. עד היום חברה זו ואני חברות בנפש ובנשמה וצוחקות על מקרה זה.

סבתא עדלה חוגגת בת מצווה

אירוע נוסף שזכור לי הוא בזמן במלחמת ששת הימים. האבות נהגו לחפור בורות עמוקים בכדי להכין שקי חול ששימשו להגנה בעת המלחמה. באמצע הלילה שמענו קריאות "לאל'ה, לאל'ה". לאל'ה הייתה ילדה מהשכונה. לא הבנו מדוע קוראים וצועקים את שמה שוב ושוב. חשבנו שזה משהו שקשור למלחמה.

לאחר זמן רב של חיפושים מצאו את לאל'ה שכובה וישנה בתוך אחד מהבורות. מסתבר שהיא יצאה מסקרנות, הסתובבה באזור ונפלה לאחד מהבורות. היא הבינה שלא תוכל לצאת משם ולכן נשכבה ולבסוף, נרדמה. לשם החיפושים הוזעקה גם המשטרה. כשנמצאה, חילצו את לאל'ה מהבור. חוויה זו זכורה לי כחוויה לא נעימה שלאחריה פחדתי לצאת מביתי פן אפול לבור.

הזוית האישית

סבתא עדנה: "זו הפעם השנייה שאני נמצאת במסגרת התוכנית הזו וזו חוויה נפלאה לי ולנכד שלי, זמן איכות ותיעוד נפלא של תוכנית שתישמר לדורות."