מאגר סיפורי מורשת

שמי עדה נס, נולדתי בישראל בשנת 1946, ראש חודש אייר, בשדה אליהו. בבית היינו שלוש בנות: אחותי הבכורה ששונה, אני, ואחותי הצעירה חנה. בנות לאבי, בנימין בש, ואמי צביה מרקוביץ'. אחיו של אבי היו רייזי, יצחק, שרה ומייתי (שנספו בשואה) וציפורה. אבי גר בכפר אויבר-אפשא בצ'כוסלובקיה (היום – אוקראינה). אבי היה חלק מחסידות ויז'ניץ. אחיה של אמי היו בלהה, ציפורה, שלמה ואחיה הצעירים לוי וישראל ששניהם נספו בשואה. הוריי עלו מצ'כוסלובקיה. אחיה של אמי, שלמה, ישראל ולוי למדו בישיבה. היא ואחיה היו בתנועת הנוער הציונית, "השומר הצעיר". סבתא צביה החליטה שזה לא מתאים לה, ועברה לתנועת הנוער הדתית, "בני עקיבא".

אבי בנימין שמע על ארץ ישראל ועל העלייה, ולכן עזב את הישיבה. הוא השתתף בכל מיני הכשרות של תנועת הפועל המזרחי, כדי שיהיה מוכן לעלות לארץ ישראל. הוא עלה לארץ ישראל בפברואר 1939, ואמי עלתה לארץ באפריל 1939. הם נפגשו בפראג, בירת צ'כוסלובקיה. בפראג הם חיכו לאישורי העלייה שלהם, כי הבריטים היו בארץ ולא היה אפשר לעלות חופשי; הבריטים הגבילו את העלייה כי לא רצו שיהיו בארץ הרבה יהודים פן יעלו על מספר הערבים ששהו בארץ. כל תנועת נוער קיבלה מספר רישיונות עלייה, ובני עקיבא חיכתה לאישורי העלייה. הם הכירו כשחיכו לאישורים. אימא בינתיים לימדה עברית. אבא עלה לארץ, והצטרף לקבוצה בחדרה שהתכוננה להקים יישוב חדש בעמק בית-שאן. הקיבוץ שחיו בו, קיבוץ "שדה-אליהו", הוקם במסגרת מבצע "חומה ומגדל". היו מסביב ערבים, ביצות ותנאים קשים.

אימא עלתה לארץ כמה חודשים אחרי אבא והיא הגיעה ל"עיינות", בית ספר שלמדו בו חקלאות. היא הלכה ללמוד חקלאות כי היא רצתה לגור ולעבוד ביישוב חקלאי. ב"עיינות" היא למדה לעבוד במשק, במטע, בלול וברפת. יש לנו עדיין מכתבים שאבא ואימא החליפו ביניהם, כשאבא היה בקיבוץ ואימא ב"עיינות". הוא חיכה לה בשדה אליהו וכתב לה שהוא רוצה להתחתן איתה. אימא עזבה את "עיינות" לאחר כמה חודשים ועברה לשדה אליהו והתחתנה עם אבא בראש חודש כסלו בשנת 1940. בהתחלה הם גרו באוהל בישוב הישן. אימא עבדה ברפת, אז חלבו את הפרות בעזרת הידיים, כי לא היו מכונות חליבה. היא הלכה לרפת ברגל, בלילה, כשהערבים מסביב, והיא פחדה מאוד. היא חלבה לפנות בוקר, כשהיה עוד חושך, אבל זאת הייתה העבודה שלה, והיא הייתה חייבת לבצע אותה.

אבא היה מאוד פעיל בקיבוץ, ואירגן הרבה מאוד דברים. אחרי כמה שנים, כל החברים עברו למקום הקיבוץ החדש, "שדה אליהו", איפה שהוא נמצא היום. בכל בית היו ארבעה חדרים. אנחנו התינוקות היינו בבית תינוקות. הקיבוץ החליט שבגיל שלוש הילדים צריכים לישון ליד הוריהם. אני ואחותי ששונה (חנה עדיין לא נולדה), ישנו יחד עם הילדים של השכנים. כשהיינו צריכים להתפנות, את הצרכים שלנו עשינו בשירותים מחוץ לבית. השירותים היו מעין בור, שלמעלה בפתח רוצף בעץ, והיה פתח קטן שאליו היו עושים את הצרכים. מדי פעם היו מבעירים את הבור, כדי שלא יהיה ממנו ריח יותר מסריח (ממה שזה היה…). וככה, גם בלילה, היינו יוצאים מהבית כדי לעשות שירותים. אחרי כמה שנים, עברנו לבית אחר, שנקרא "הצריף השוודי" ובו חדר הורים וחדר ילדים. אחרי כמה שנים, עברנו לגור בבית מאבן ומלבנים. לפני זה, הבית היה פעם בית ספר. כשעברנו לשם, עוד היה לנו את ארגז החול, ואהבנו לשחק בו. היו לנו שני חדרים גדולים, וכבר היו לנו שירותים עם אסלה (…) וכיור קטן. ובבית הזה גרנו הרבה מאוד זמן, עד שהתחתנו, ובאנו לבקר בו עם ילדינו, הנכדים ואף הנינים, ועד שההורים נפטרו.

שלג בשדה אליהו

בשנת 1950, כשהייתי בת שלוש וחצי, ירד שלג בכל הארץ, וגם בשדה אליהו. אפילו בתל אביב! השלג היה כבד מאוד. כמובן שהופתענו, כי לא היינו רגילים לתופעה כזאת. לבשנו עוד כמה שכבות ויצאנו לשלג. נהנינו. זאת הייתה חוויה מיוחדת מאוד.

החיים בקיבוץ שדה אליהו בילדותי

לא אכלנו בבית. זה קיבוץ. כשהיינו ילדים אכלנו בבית ילדים, ואכלנו בחדר אוכל, כך שמאכלים מסורתיים פחות היו לנו.

בביתנו תנור לא היה. גם לא מקרר. לא כירה גם לא ואפילו לא מטבח. אבל בשביל לשתות מים קרים, היה לנו כד מים מחרס, ג'ארה, שמילאו אותו במים והעמידו אותו על הרצפה. בתהליך עם כל מיני דברים מסובכים בפיזיקה, המים נהיו קרים, וכך שתינו מים קרים. גם היה לנו סיר פלא. הדלקנו פתיליה, וחיממנו את הסיר, ובזה השתמשנו לבישול ואפייה. עם סיר הפלא הכנו עוגות (עגולות) לכבוד שבת.

בחורשת האורנים בשדה אליהו צמחו בחורף פטריות בשם "אורניות". זו פטריה בצבע צהוב ולמעלה יש לה קליפה דקה בצבע חום ואפשר לאכול אותן. בחורף קטפנו אותן, הבאנו אותן הביתה, שטפנו וניקינו אותן, חתכנו אותן, קצצנו בצל וטיגנו את הפטריות במחבת עם מעט שמן. הוספנו לפטריות ביצה, ואת זה אהבנו מאוד לאכול בחורף. זה היה מין 'מאכל בית'. את ארוחת הערב אכלנו בחדר האוכל. בחנוכה, אכלנו לעטקס, לביבות תפוחי אדמה. גררנו בצל, הוספנו תפוחי אדמה, ביצים, פלפל, מלח, וקצת קמח, וטיגנו במחבת. אימא רצתה להכין עוגיות אז היא הלכה למטבח הגדול של הקיבוץ, שם היו מצרכים ותנורים גדולים. ושם היא הכינה את הבצק, ולשה אותו, ואפתה את העוגיות והביאה הביתה.

מנהגים, חגים ואירועים בקיבוץ

בחנוכה, את המזמור "הנרות הללו" שרנו במנגינה שונה מהמנגינה המוכרת. שיחקנו בסביבון במשחק מעניין: לכל אחד הייתה ערימה של בוטנים או אגוזים והייתה קופה באמצע. כל אחד בתורו מסובב את הסביבון ולפי האות שיוצא לו משחקים. עד שהחלטנו שמפסיקים. אהבנו לשיר שירי חנוכה.

בפסח ניקינו את הבית טוב, תלינו את הבגדים בחוץ והפכנו את הכיסים לבדוק שאין לכלוך וניקינו את הארונות ואת כל הבית. בחדר האוכל ,יום לפני פסח, היה צריך להחליף את הכלים של היום-יום לכלים של פסח, ומלאכה זו לקחה המון זמן – כמעט כל הלילה וחברי הקיבוץ עשו זאת. בדיקת חמץ כל אחד עשה בביתו. אז עוד לא היה מקובל כמו היום להחביא עשר חתיכות לחם, אלא באמת לחפש חמץ. הייתה שנה אחת בה כרגיל – אבא הדליק את הנר, והיינו בטוחים שלא נמצא חמץ, הרי ניקינו טוב מאוד את הבית. אבא הסתובב ברחבי הבית, ובדק היטב ובארון אחד, לפתע גילינו חמץ! זה היה תערובת רעל נגד מזיק שדות, שנקרא ערצב. הרעל היה עשוי מחיטה ולכן הוא היה חמץ גמור! אבא לקח שקית ואסף את הרעל והשליך אותו לפח בחוץ.

בליל הסדר, כל משפחות הקיבוץ ישבו בחדר אוכל ואכלו יחד. כל משפחה קיבלה צלחת סדר. קיבלנו מפיות שנתפרו, והיה לנו עורך סדר מהקיבוץ, שלמד הרבה תורה וידע להעביר שיעורים. בסדר עצמו הוא ישב על כיסא מעט גבוה, כדי שכולם יוכלו לראות אותו. כל המשפחות שרו את השירים. לא היו הרבה משפחות, בערך 60. הייתה שמחה גדולה. אנחנו, הילדים, תמיד חיכינו לאפיקומן. עורך הסדר החביא אותו. כל בית ילדים חשב מתי לגנוב את האפיקומן. נתנו מתנות רק לקבוצת בית הילדים, כי היה אסור לקבל מתנות פרטיות. פעם אחת בית הילדים שלי הצליח לגנוב את האפיקומן, וביקשנו זוג אופניים. האופניים האלו היו אצלנו בבית ילדים, אך אני לא הצלחתי לרכוב עליהם אפילו לא פעם אחת, כי הבנים השתלטו על האופניים…

בסוכות נבנתה סוכה גדולה על יד חדר האוכל. ובגן הילדים הכנו קישוטים לסוכה הזאת, ועד היום יש את המסורת הזאת. הייתה לנו סוכה קטנה ליד הבית. אבא בנה את הסוכה ואנחנו הבנות הכנו שרשראות ואבא תלה. אימא הכינה קישוט מיוחד של ארבעת המינים ושל האושפיזין. לפעמים היינו מטיילים. לולב היה לנו מהתמרים. בשדה אליהו, גידלו ועדיין מגדלים תמרים. ערבות קטפנו, כי קרוב אלינו היו ערבות נחל שצמחו ליד נחלים ומעיינות. את ההדסים ואת האתרוגים הביאו מיישוב אחר.

פורים היה חג מאוד שמח ורועש. אנחנו, הילדים, העלינו הצגות, וההורים באו לצפות. לפי התפקיד בהצגה גם בחרנו לתחפושת. שנה אחת העלינו הצגה מתוך הספר "אמיל והבלשים". אני הייתי אחד מהילדים שרודפים אחרי הבלש. בשדה אליהו יש מחסן תחפושות, בו שומרים את כל התחפושות משנים קודמות, ועד היום יש אותו. מקיבוצים רחוקים באים לשאול ממנו תחפושות. למבוגרים הייתה מסיבה בערב פורים, ובכל מסיבה היה נושא. התופרות, חודש לפני פורים כבר לא תפרו בגדים לחברים. רק תחפושות. חברים ניגשו לתופרות ואמרו איזה תחפושת הם מבקשים, והן היו תופרות. קבוצות של חברים העלו כמה הצגות. הורשינו להשתתף במסיבה רק מגיל 16. אבל תמיד היו תחפושות ומסיבות לכל הגילאים. בפורים עצמו נערכה סעודה גדולה לכל חברי הקיבוץ. החברים באו עם התחפושות. זה  היה גם עליז ושמח מאוד.

יום העצמאות היה חג גדול מאוד. בערב יום העצמאות מחוץ לחדר אוכל ישבנו כל הקיבוץ במעגל, ובאמצע הייתה מדורה. החברים המבוגרים סיפרו זכרונות עוד מהימים הראשונים של הקיבוץ, מימי הקמתו. בבוקר היה תמיד טיול. הילדים הצטרפו לטיול רק מגיל בית הספר. בטיול עלינו על משאיות פתוחות, שמו ספסלים וככה נסענו. הייתה שמחה גדולה. היה חבר שניגן במפוחית שירי ארץ ישראל ואנחנו שרנו את השירים שהוא ניגן. אכלנו כריכים שהכינו בחדר אוכל. חזרנו לקראת ערב. כל שנה הטיול היה למקום אחר.

בל"ג בעומר, זה היה יום חופש מלימודים ועבדנו. את הכסף שהשגנו תרמנו לעמותת "אילן", עמותה לילדים עם צרכים מיוחדים. בל"ג בעומר חגגו גם את יום המשק, יום הולדת לשדה אליהו.

בשבועות קישטנו את חדר האוכל ואת בית הכנסת. בערב אכלנו מאכלי חלב בחדר האוכל המקושט. ביום כבר אכלנו אוכל בשרי. המבשלות קמו בחמש בבוקר בבוקר החג והכינו את האוכל לסעודת החג.

בראש השנה אכלנו את הסימנים, אז לא היו כל כך הרבה סימנים. היו תפוח בדבש ורימון. אכלנו כמובן בחדר האוכל, עם בגדים יפים, ומי שתקע בשופר היה אלי פראייר, חבר מהקיבוץ. תקיעה אחרונה הוא תקע ארוך במיוחד, והסתכלנו על השעונים לראות כמה זמן הוא יצליח לתקוע בשופר תקיעה גדולה.

ביום כיפור לבשנו בגדים לבנים. הלכנו יחפים, או שהלכנו עם נעליים מבד. כשהגענו לגיל מצוות כבר צמנו. במוצאי הצום היינו בבית ושברנו את הצום במנהג שעד היום אני וסבא איקה נוהגים אותו: שותים ליקר בכוסיות, עושים "לחיים" ושוברים את הצום בהנאה. רק אחר כך אכלנו עוגה, ותה, ושברנו את הרעב והצמא.

סבתא עדה, אחיותיה והוריה. מודגשת באדום

זיכרונות ילדות

כילדה, אהבתי סוכריות ודברים מתוקים. לא היו כל כך הרבה ממתקים. בבית אימא ואבא החביאו את הממתקים, כדי שלא נזלול סתם ככה. אבל לפעמים הייתי מתגנבת ולוקחת…

ביום הולדת 10 שלי, קיבלתי מתנת יום הולדת טעימה במיוחד מהוריי: קופסה גדולה, מלאה בסוכריות!!!! הוריי צירפו גם ברכה. זה היה טעים ומהנה!!! אבא ואימא חשבו שאזלול את הממתקים שבקופסה מהר מאוד, ולא אוכל לראות יותר סוכריות לעולם… באמת סיימתי את הקופסה מהר מאוד, ולא יכולתי לראות שבוע סוכריות, אבל חזרתי ואכלתי המון המון סוכריות.

כדי לקרוא לארוחות ערב בקיבוץ, היה פעמון גדול, וכל פעם שהייתה ארוחה בחדר האוכל צלצלו בפעמון. הפעמון היה גם למקרי חירום. שבת אחת שמענו צלצול בפעמון. יצאנו לראות מה קרה, ולפתע ראינו: חדר האוכל, שהיה גם בית הכנסת, עלה באש והוא נשרף! אנחנו הילדים, ראינו את חברי הקיבוץ (ביניהם גם אבא שלי) מטפסים על הגג ומנסים להציל את ספרי התורה. הם הצליחו להוציא את ספרי התורה. כעבור כמה שעות, לא נשאר מחדר האוכל כלום, רק הרצפה שהייתה בנויה מאריחים. זה היה מחזה נורא ומפחיד.

משחקי ילדות

בבית היינו אוהבים לשחק בהרבה משחקים. רביעיות, לוטו, שבץ-נא, דוקים, חמש אבנים, ופאזלים (שאז קראנו לזה  "הרכבה").

בחוץ שיחקנו בשוטרים וגנבים, תופסת, קלאס, מחניים, חמור ארוך, גולות, והרבה מאוד משחקי כדור. הייתה לנו ילדות מהנה עם הרבה משחקים.

עבודות בקיבוץ

החל מכיתה ה', למדנו בבית הספר משעה 7:00 בבוקר ועד לשעה 13:00. בצהריים, בשעה 13:00, הלכנו לבית הילדים, אכלנו ארוחת צהריים ויצאנו לעבוד. עבדנו פעמיים בשבוע במשך שעתיים בגן ירק. בכיתות ו'-ז' כבר עבדנו שלוש פעמיים בשבוע. בגן הירק, במטעים – לפי הצורך. בכיתה ח' כל אחד היה יכול לבחור במה הוא רוצה לעבוד. אני עבדתי בלול, במחסן, במטבח.

שפות שונות

בבית דיברנו רק עברית, הרי אימא שלי למדה כבר עברית בגימנסיה העברית במונקאץ' שבצ'כוסלובקיה. לפעמים כשההורים לא רצו שנבין אותם, הם דיברו ביניהם ביידיש, אבל זה היה לעיתים רחוקות מאוד.

לא טוב האדם לבדו

את סבא איקה הכרתי בקיבוץ. סבא הגיע לקיבוץ כחבר גרעין "נטעים" של בני עקיבא. (בעבר היה מקובל שכל שבט שמסיים את כיתה יב', נשלח לחזק את אחד הקיבוצים. סבא הגיע לשדה אליהו, וכך היכרנו).

בשנת 1972, כשאנחנו כבר משפחה עם שני ילדים, עלינו להתיישב ברמת מגשימים שברמת הגולן.

המלחמות

אנו, תושבי רמת הגולן, היינו בפחד בעת המלחמות. מלחמת יום כיפור הייתה מהקשות ומהמפחידות שחווינו באופן אישי. התחושה הייתה נוראה. באו אלינו שני קצינים לבית כנסת, ואמרו לנו שאנחנו, הנשים והילדים, צריכים להתפנות מהמושב. אז הייתי בהיריון ועם שני ילדים, הבן הגדול, עמיר, בן 3, הבת, ליאת, בת שנה ו-8 חודשים. כמובן שסירבנו להתפנות. מלחמת יום כיפור הייתה דווקא ביום הכי קדוש, אבל פקודה זאת פקודה!!

לא סיימנו את התפילה בבית הכנסת. חזרנו לבתים כדי לארוז אוכל ובגדים נחוצים לילדים. קיבלנו הוראה מהצבא לחכות בשעה 12:30 במרכז לאוטובוס שייקח אותנו. חיכינו במרכז זמן רב, אך האוטובוס לא הגיע. חזרנו הביתה. בשעה 13:30 הודיעו שהאוטובוס הגיע ועלינו להגיע למרכז. נפרדנו מהבעלים/האבות שליוו אותנו לאוטובוס. עלינו, האימהות והילדים. לפתע, בשעה 13:45, בעודנו מתארגנים באוטובוס החלו הפגזות. ירדנו מבוהלים מאוד מהאוטובוס; סבא תפס את עמיר ורץ איתו למקלט הקרוב ביותר. אני רצתי למקלט בביתנו עם ליאת, התינוקת בדרך. צץ לידי חייל ואמר לי: 'תני לי את התינוקת', והוא רץ איתי לביתנו, שם אותנו במקלט, ויצא. (בכל בית במשק היה מקלט מצויד במכשיר קשר) התלבטתי אם להזעיק עזרה או לא, בכל זאת, יום כיפור. בינתיים כולם דאגו, כי שמו לב שנעדרנו. אבל סבא היה רגוע, כי הוא הכיר אותי, והוא אמר ש'עדה לא מתקשרת, כי יום כיפור'. במוצאי יום כיפור הגיע אוטובוס לפנות אותנו. כמובן שלא התנגדנו. לקחנו משהו לאכול ועלינו לאוטובוס. לא ידענו שפרצה מלחמה. רק בחדשות התברר לנו שפרצה מלחמה.

במלחמת ההתשה, היו הרבה התקפות. אפילו מישהי מהמשק נהרגה, כך שזה רק הגביר את הפחד. ללכת לצרכנייה או לא? בפסח התלבטנו אם לנסוע לשדה אליהו, להוריי, שמא תהיה הפגזה בכביש, כי הסורים כל הזמן הפגיזו את הדרך הראשית. שמענו על משפחה מנוב שנסעה, והחלטנו גם לנסוע.

לקראת חג השבועות, שחל באותה שנה ביום ראשון, נסעתי עם שלושת ילדינו לקיבוץ כבר ביום חמישי בצהריים. סבא נשאר בבית. בערב סבא התקשר אליי ואמר לי: 'עדה, אין לנו בית. פגז נפל על הבית שלנו, קרה לנו נס וכל הבית התמלא אבק וחתיכות בטון שנפלו על הלול של אסף, התינוק.'

שבוע לאחר חג השבועות, הסתיימה מלחמת ההתשה ואנחנו נשמנו לרווחה, והמשכנו לבנות את רמת מגשימים.

תמונה משפחתית

קישור לעבודת שורשים  של חן נריה

הזוית האישית

חן נריה: היה לשתינו כיף נהנו ביחד