מאגר סיפורי מורשת

שמי טל מעין ומאוד הסתקרנתי לשמוע מסבתי מרגלית כיצד היא ומשפחתה חיו בעדן שבתימן עד לעלייתם לארץ ישראל ואיך הצליחו להתבסס כאן?

שמי הוא מרגלית ויש לי עוד שתי אחיות מקסימות בשם שולה (לאה) וקטינה (כדן). אמי רחל הייתה עקרת בית ודאגה לגידול ולחינוך שלנו ואבי עובד עסק במסחר.

תמונה של אבי ואמי:

חשוב לי לציין שעד לכיבוש הבריטי רוב היהודים היו צורפים, לאחר מכן הבריטים אפשרו ליהודים לעבור לעסוק במסחר, ברוכלות ובפקידות, לכן אבי הצליח לעסוק במסחר כעיסוק ליהודים שהיה אפשרי בתקופה זו.

נולדתי בעיר הנמל עדן שהייתה מושבה בריטית בדרום תימן בין השנים 1837-1967.

מאז מאורעות 1936 בארץ-ישראל, מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט, (המרד הערבי הגדול) היו גילויי איבה והסתה תכופים מצד הערבים התימנים כלפי הקהילה היהודית בעדן. בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל (נובמבר 1947), גברו ההתפרעויות. בקהילה היו אז כ- 8,000 יהודים. יהודים נהרגו, וגם נפצעו וחנויות בבעלות יהודית נבזזו. שני בתי הספר נשרפו. בעקבות המתיחות הקשה יהודים רבים החליטו לעזוב את עדן. חלקם עלו ארץ ישראל בעלייה הגדולה של שנת 1949 וחלקם החליטו להגר לאנגליה.

הקהילה היהודית בעדן, כולל משפחתי שהשתייכה אליה, מנתה באמצע שנות החמישים 831 נפש והתמקמה ברובע העתיק של עדן ושמו קרטר ("crater" ) וחנויותיהם היו ברובע המסחרי החדש המכונה בשם סטימר פוינט  ("Steamer Point"). זכור לי נוף ילדותי שמסביב לעדן הזדקרו הרים גבוהים והיו רחובות צרים שהובילו לים.

משפחתי השתכנה בבית בו ארבעה  חדרים ומסדרון ארוך.

צורת הבישול הייתה אז היה בפתיליות, בפרימוס וגם בגחלים. אמי בישלה תבשילים מבשר, עוף, דגים, ירקות ופירות, ובשבת חמין משעועית וחיטה. בביתנו הייתה מקלחת עם טוש, כי האנגלים ששלטו בתקופה שחיינו שם הביאו את השיטות המודרניות של בניית הבתים לעדן.

בכל שבוע הייתה מגיעה כובסת שהייתה עושה עבודה זאת תמורת כסף, ואת הכביסה תלתה בגג הבית שהיה פתוח לאוויר החם (מזג האוויר היה כל השנה חם מאוד)

בעדן נבנו לאורך התקופה בה חיו יהודים 15 בתי כנסת. חלקם נבנו בקרטר וגם בסטימר פוינט. בבית הספר "סלים סקול" שלמדתי בו היו לי חברים וחברות וגם בני דודים. בשעות הפנאי היינו נפגשים בבית הספר אחרי הצהריים וגם במוצאי שבת כשרקדנו ריקודי עם סלוניים. באמצע השבוע הייתה לנו פעילות בתנועת הנוער בני עקיבא ומקהלה שניהל אותה ד"ר רוזן, יהודי סקוטי רופא בצבא הבריטי.

תמונה שלי במקהלה של ד"ר רוזן

שיחקנו גם בפינג פונג, כדורסל, דמקה ועוד…

מקצועות שלמדנו בבית הספר היו גאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה ושפות כמו עברית, אנגלית וערבית. היו לנו גם לימודי תפירה.

כאן אני לומדת תפירה עם חברותי

בבית הספר המשמעת כלפי הילדים הייתה מאוד קפדנית. מאוד כיבדנו את המורים וגם את ההורים. לא היה דבר כזה להתחצף לאדם מבוגר.

זוהי התעודה מבית הספר שבו למדתי שלוש שנים לפני שעלינו ארצה

עליתי לארץ, יחד עם בני משפחתי בשנת 1958 בהיותי כבר בת 15 בטיסה, ומשדה התעופה הגיענו לביתנו בתל אביב שאבי רכש עוד בעדן.

הסיבה לעלייתנו לארץ הייתה ציונות וגם רצון להתאחד עם המשפחה מצד אבי ואמי שהיו כבר בארץ. ההתבססות של משפחתי בארץ לא נתקלה בקשיים רבים שכן ידענו לדבר את השפה העברית עוד מעדן.

ההיכרות שלי עם בעלי שלום (סבא של מעין) לא הייתה דרך שידוך אלא  נפגשנו אצל בן דודה שהיה נשוי לאחותו. התחתנו בשנת 1972 וגרנו תחילה בתל אביב, אח"כ עברנו לגור בבת-ים וכיום אנו גרים ברעננה. רוב הזמן עבדתי ביבוא ויצוא ובעלי שלום עבד כפקיד בבנק הפועלים. נולדו לנו שני ילדים. עדיאל ושלי. וברוך השם יש לי גם נחת מנכדים ונכדות.

הזוית האישית

סבתי מרגלית: אהבתי לספר על העבר שלי שהתחיל בעדן הרחוקה וממשיך כאן בארץ ישראל. תיעוד הסיפור על ידי נכדתי מעין הביא לקירוב בנינו ולחשיפה של תקופה שלא הייתה ידועה לה.

מעין הנכדה: סיפור המורשת שתיעדתי נתן לי זמן בילוי נוסף עם סבתי מרגלית וחשיפה למאורעות שרק עכשיו אני לומדת עליהם מסבתי. יש ערך משפחתי חינוכי ולאומי במידע שהעבירה לי סבתי בפרוייקט חשוב זה ואני בטוחה שאעביר אותו גם לילדי ונכדיי בבוא הזמן.