מאגר סיפורי מורשת

סבתא מלכה אשכנזי נולדה בישראל. אחרי נישואיה לסבא ניסים אשכנזי עבדה בחקלאות, בתחום חממות פרחים. ההורים שלה הגיעו מטורקיה בשנת 1950 ויש לה שני אחים. סבתא אומרת: "המוטו שלי בחיים הוא להיות אדם ישר, לצאת ללימודים גבוהים ולרכוש מקצוע לחיים. כל נושא החינוך חשוב לי."

סבתא מספרת על הילדות

"לפי סיפורים, נולדתי פגה במשקל קילו ו-600 גרם והייתי חודש באינקובטור בבית חולים. גדלתי במושב, כפר. בתור ילד, אתה רץ… השטחים היו מאוד גדולים בחוץ. לא היו מכוניות. התניידנו עם עגלה וסוסה, לילדים היו אופנים. היו לנו לולי תרנגולות, כשהיינו ילדים היו שמים אותנו בתוך הלול עם התרנגולות והיינו מסתובבים ביחד עם התרנגולות. חיינו חיי כפר, האוויר היה מאוד נקי והשטחים היו פתוחים. היה לנו חופש אין סופי.

בגן היינו מגיל 3 ואפילו את השפה העברית בקושי ידענו. בבית דיברנו ספרדית/ ספניולית (לאדינו) כי הוריי הגיעו מטורקיה. הגננות דיברו איתנו עברית וככה למדנו את השפה ויכולנו לתקשר אחד עם השני. כאשר למדתי עברית בגן דיברתי גם בבית עברית וככה לימדתי גם את הוריי עברית.

בילדותי

בית הספר שלנו היה בחגור. בזמנו היינו מעט ילדים. אז את כיתות א' ב' ו- ג' למדנו עם אותו מורה. בית הספר שלנו היה מאוד קטן. הכיתה שלי הייתה כיתה גדולה. היינו תשעה ילדים (פעם זה היה נחשב הרבה).

ההורים של כל הילדים במושב היו עולים חדשים. הם בנו את המושב. בחגור לא היה כלום. היה לנו רק מגרש, הבלטות היו סדוקות ושבורות כל הזמן היינו נופלים. במגרש היה סל כדורסל, וזהו. כשגדלנו היה פעולה, היינו נפגשים, משחקים א"ש לילה, הייתי רועדת מפחד. לא היו אורות, הייתה מנורה בכל צומת ושאר הרחוב חשוך. פעם גם לא הייתה הרחבה ומשפחת קצוני היו הבית האחרון. בכל יום שישי היינו עושים "מסיבה סלונית": היינו רוקדים ריקודים סלונים וככה למדנו סלאו, למדנו עם מדריך הורה והיו באים מירחיב וממושבים שכנים למסיבה הסלונית שלנו. עד גיל מבוגר לא נהגנו לצאת מהמושב (לא נהגו לקחת אותנו לעיר). בגיל תיכון למדתי בבית ברל, למדתי שם ארבע שנים וקיבלתי תעודת בגרות. אחרי התיכון התגייסתי לצה"ל בשנת 1971.

סבתא בצבא

בצבא הייתי פקידה כתבנית במחנה סגור, לא באתי הביתה כל יום, רק פעם בשבועיים ושם למדתי להיות עצמאית. היות והיינו ילדי כפר משנות ה-50 שלא יצאו מגבולות המושב, התגייסתי לצה"ל בשמחה ענקית שסוף סוף אני יוצאת מחוץ למושב ודואגת לעצמי. מנערה סגורה שנולדה וגדלה במושב הפכתי לחיילת שעומדת תחת פקודות וחייבת לבצע באופן עצמאי על הצד הטוב ביותר ולהיות אחראית ועצמאית.

"אהבת השכן"…

עם סיום השירות הצבאי התחלתי לצאת עם סבא ניסים שהיה השכן ממול הבית שלי. האמת היא שגדלנו יחד במושב מגיל 0. היות והיינו יחד בגן, בבית ספר יסודי, ורק בגיוס לצה"ל כל אחד מאיתנו חי חיי חברה אחרים. בסיום השירות הצבאי נפגשו דרכינו מחדש ושם ניצתה האהבה, בשנת 1974 נישאנו.

סבא ז"ל ואני

המסורת המשפחתית בעיקר היא לחגוג עם כל הילדים את חג הפסח וחג ראש השנה.

חפץ אהוב מהעבר

זו שרשרת שסבתא קנתה לסבא לכבוד יום הולדתו ה-24, השרשרת הזו עדיין נמצאת אצלה ונשמרת בקנאות 46 שנים (סבא נפטר בן 70 בשנת 2021)

"החלום בהקיץ"..

שאלה: ההיה משהו פעם שכבר אינו קיים שהיית רוצה להחזיר?

סבתא: "הייתי רוצה להחזיר את הצביון הכפרי, להחזיר את גידול העופות, הלולים, הפרות ואפילו את הריחות המסריחים הנלווים למשק.. הייתי רוצה להחליף את המכוניות בחזרה לסוס ועגלה." (סבתא אמרה זאת מלאת געגוע וסיפוק).

שאלה: אם היית יכולה לקחת משהו מהחיים של היום שהיה משמש אותך פעם, מה זה היה?

סבתא: "הייתי לוקחת את הטיסות לחו"ל."

הזוית האישית

סבתא: תכנית הקשר הרב דורי מצאה חן בעיני, לספר לנכדה על חוויות מעברי הרחוק רחוק רחוק, היות והחיים השתנו מאוד מאז ילדותי ועד היום, שמחתי להאיר את עיני נכדתי על חיינו כילדים, חיי הכפר דאז לא דומים לחיי הכפר של היום. בנוסף לכך עם הכנת העבודה הזו הרגשתי שהיחסים עם הנכדה רק הלכו והתחזקו, הנכדה הפכה להיות "חברה" קרובה שפיסה מעברי עברה אליה.

הנכדה לינוי: אני מאוד נהניתי במהלך התכנית. אני למדתי על סבתא ועל החיים שהיו לה ומאוד שמחתי והתעניינתי לשמוע את הסיפורים שלה. גיליתי הרבה דברים חדשים, סבתא בשבילי היא מודל לחיקוי ואני הפכתי להיות חברה ו"אשת סודה" הקטנה של סבתא.