מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא מיקה בנבנישתי

תמונה עם הנכדים
תמונה מתקופת הצבא
מילדות בחיפה למושבה ראש פינה

שמי מיקה בנבנישתי נולדתי ב31.10.1952 בחיפה

כשנולדתי קיבלתי את השם מינה, על שם סבתי שנפטרה. הורי לא אהבו את השם. אבא שלי נסע עם משה שמיר שבדיוק כתב את הספר "הוא הלך בשדות", וסיפר לו שנולדה לו בת ושהם לא אוהבים את השם שלה. משה שמיר הציע שיקראו לי על שם גיבורת הספר שאז כתב – "מיקה". ומאז שמי מיקה ובגיל שמונה עשרה שיניתי גם בתעודת הזהות.

ההורים שלי

ראובן שלוי – נולד בישראל בזכרון יעקוב.  ב- 21.1.1930 ואנה שלוי (סלומון) – נולדה בדרדזן גרמניה. 30.5.1930

ראובן גר עם הוריו בזכרון יעקוב. כחודש לפני לידתו שלחו את אמו (בתיה) לביה"ח ליולדות בעין חרוד. אמו ילדה אותו ואביו (בן ציון)  קיבל הודעה שנולדה לו בת. בן ציון החליט שאם נולדה לו בת, אין לא בשביל מה לנסוע לביה"ח, ונשאר בזיכרון.

כאשר בתיה חזרה הביתה, התברר שזה בן, ולא בת כפי שהודיעו לו. ראובן היה הראשון בארץ שרופא עשה לו ברית.

ילדותי

נולדתי בבי"ח רמב"ם בחיפה. בת בכורה להורי. בגיל שנתיים נולדה אחותי – ליאורה. בגיל ארבע נולדה אחותי – עמית. גדלתי עד גיל ארבע בשכונת "הדר" ברחוב שדרות אום בחיפה. בגיל ארבע, עברתי עם משפחתי "לנווה שאנן". בכיתה ג' עברנו לבית אחר ברחוב "מימון" ושם גרתי עד גיל שמונה עשרה. בנווה שאנן למדתי בבית ספר יסודי "תל-חי" ובהמשך למדתי בתיכון למדתי ב"גימנסיה ביאליק" בשכונת הדר. בכיתה ד'. הצטרפתי לתנועת הצופים "משוטטי הכרמל" שהיתה שייכת לבית ספר הריאלי בהדר.

חברים בילדות

ברחוב מימון, בבניין שבו גרתי היו ארבע קומות. אני גרתי בקומה שניה, בקומה שלישית גר דני ובקומה רביעית גרה נילי. כולנו היינו בני אותו גיל. שיחקנו הרבה בחוץ, בשדה שהיה ליד הבית הסתובבנו יחפים. והרבינו לשחק במחבואים. מדי פעם היינו רבים כל פעם בהרכב אחר: נילי ודני – נגדי, דני ואני – נגד נילי, אני ונילי נגד דני. נילי נשארה חברה שלי עד היום.

 תקופת בית הספר והלימודים

בית ספר יסודי

למדתי בבית ספר תל-חי בנווה שאנן בחיפה, שם גרתי עד גיל שמונה עשרה. בית הספר בתקופתי היה מכיתה א'-ח'. בבית הספר למדנו תזונה ולמדנו לבשל. אכלנו צהריים בבית הספר. כל פעם כיתה אחרת, היתה מבשלת עם האחראית על המטבח. למדנו במשמרות. לפעמים עד 12:00 בצהריים. ולפעמים  מ12:00 עד 16:00. לביה"ס הלכתי ברגל כי הוא היה מאוד קרוב לבית שלי.

בית ספר תיכון

למדתי ב"גימנסיה ביאליק" בשכונת הדר בחיפה. בביה"ס הייתה תלבושת אחידה: שמלה תכלת. מאוד לא אהבתי את התלבושת. לא הייתי תלמידה טובה, והרבה פעמים הייתי בורחת מביה"ס, לבי"ס הריאלי שהיה ליד בית הספר שלי ושם היו כל החברים/ות מהצופים. סבא שלי, שהיה מגיע מדי פעם לבי"ס, וכך גילה שאני בורחת לעיתים קרובות. ביקשתי ממנו לא לספר להורים שלי והוא לא סיפר.

בכיתה י' הפסיקו את לימודי ועברתי לבי"ס אחר. ההורים שלי אף פעם לא כעסו, על כך שלא הייתי תלמידה טובה, וקיבלו את מה שקרה איתי.

מכיתה ד' – י"א הייתי בתנועת הצופים שבט "משוטטי בכרמל". לתנועה הייתי נוסעת באוטובוס. ובימי שיש הייתי ישנה אצל סבא וסבתא. מכיוון שהם גרו קרוב לתנועה.

בכיתה ט' נהוג היה לעשות טקס של הבטחה לתנועה. בחרו בי למועצת הבטחה, ודנו על כל אחד בנפרד, ואח"כ הצביעו אם הוא מתאים או לא. אם למשל ידענו שמישהו/י לובש/ת מכנסי ג'ינס או רוקד ריקודים ריקודים סלונים לא היו מצביעים בעדו.

שירות צבאי

התגייסתי בגיל שמונה עשרה לסיירת אגוז. בהתחלה הייתי פקידת שלישות, ואחר כך פקידת מג"ד. מהר מאוד עליתי לפלוגה, בתפקיד פקידה פלוגתית של פלוגה ד'. בפלוגה הייתי חיילת יחידה, והתפקיד היה לטפל בדואר ולהכין לחיילים מנות למארבים. כל לילה יצאו החיילים לשכב במארב כדי לחכות למחבלים שפרצו את גבול לבנון.  בסוף השירות פרקו את הפלוגה שלי, וביחד עם המ"פ עליתי לקונטרה.  מאוד נהנתי מהשירות הצבאי שלי.

מקצוע ועיסוק

בגיל שלושים ושבע, אחרי שהילדים שלי גדלו, למדתי הסבה לחינוך מיוחד במכללת אורנים. התחלתי לעבוד בחצור הגלילית בכיתות משולבות. לאחר מכן עברתי לבית הספר "דנציגר" בקריית שמונה לחטיבת הביניים, והתחלתי במרכז למידה. לאחר שנתיים המנהלת שכנעה אותי לקחת חינוך לניסיון של שנה, ומאז רק חינכתי ובעשר השנים

האחרונות עבדתי בחינוך המיוחד בחטיבה העליונה. במסגרת עבודתי, ולאחר ששכנעתי את המנהל שלי, הצלחתי לגרום לכך שתלמידים בחינוך המיוחד בבית ספרנו, ייגשו למספר בחינות בגרות. כל תלמיד לפי יכולתו. מאוד אהבתי את העבודה ואת תלמידי.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

הכרתי את סבא גרונר, כבר בצבא אבל אף פעם לא דיברנו אחד עם השני. אחרי הצבא יצאנו עם ידיד משותף לבית תה. אחרי הפגישה דיברתי עם אחותי, ואמרתי לה שפגשתי היום מישהו והוא יתקשר אלי. אכן הוא יתקשר אלי והתחלנו קשר של חברות.

אחרי חצי שנה בערך, נסענו באוטובוס, וסבא גרונר אמר לי שהוא מבין שהוא לא ייסע לחו"ל, וכנראה שנתחתן. התחתנו באוגוסט 1976 בבית הכנסת של הטכניון. עברנו לגור בחצור הגלילית ונולדה נעה. אחרי ארבע שנים בחצור הגלילית, עברנו לראש פינה. בשנת השבתון של סבא גרונר החלטנו לנסות קיבוץ, עברנו לכפר הנשיא לשנתיים. שם נולד יפתח. בהמשךחזרנו לראש פינה, ושם אנחנו חיים עד היום. יפתח ונעה ובנינות זוגם החליטו לקבוע את משכנם בראש פינה. לנעה ושי נולד יותם, ואחרי שנתיים וחצי נולד אורי. ליפתח ומיטל נולד יובל, אחרי שלוש שנים נולדה אלה וארבע שנים אחרי אלה נולדה מאיה.

יציאה לגמלאות וחוויתי היום 

בגיל שישים ושתיים, פרשתי מעבודתי בחינוך. בחצי השנה הראשונה נהנתי מהחופש. אחרי חצי שנה נעה בתי הראתה לי מודעה שמחפשים בעמותה, אחראית למנחותים קבוצות הורים בצפת. התקבלתי ועבדתי שנתיים טובות בעמותה. במקביל התנדבתי למרכז לנפגעות פגיעה מינית, שם אני מתנדבת עד היום במספר תפקידים.

כיום אני מנחה קבוצות לגיל השלישי מטפלת רגשית בזקניםות ובנוסף אני עסוקה עם נכדי בכל מני דברים.

תקופת הקורונה

בקורונה היה אסור להיפגש עם ילדי ונכדי. כדי לא להתנתק לגמרי מהם, הייתי באה לרחוב שלהם. אצל משפחת שרוני זרקתי כדור למרפסת שלהם והם היו מחזירים לי. אצל משפחת בנבנישתי הפוך.

בנוסף הייתי מבשלת להם ומניחה את הסירים על המדרגות והם היו אוספים אותם.

סיפורו של חפץ מיוחד – העובר במשפחה מדור לדור

צלחת לקפה

לסבתא וסבא שלי היה סט צלחות + קערה למרק, שהיו משתמשים בהם בחגים החשובים. הסט נקנה כנראה בארץ.

הסט היה מונח ב"בוידם". לפני החג אבא שלי היה מטפס ל"בוידם" ומוריד את הסט צלחות.

הזווית האישית

סבתא מיקה: מניסיוני גם בעבודה וגם בעיסוקי בפנסיה, ברור לי שמאוד מאוד חשוב, שתאהבו את מה שאתם בוחרים לעשות.

מילון

"בוידם"
בּוֹידֶעם משמש כחלק ממקום מגורים, המיועד לאחסון, שלא נעשה בו שימוש יום יומי, ואיננו נגיש בקלות. הבוידעם יכול להיות בתוך עליית גג, בחלל אטום מתחת לתקרת רעפים, או גומחה שנבנתה בתוך דירה. לרוב משמש הבוידעם לאחסון חפצים ישנים או כאלה שאינם בשימוש יום יומי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מכיתה ד' - י"א הייתי בתנועת הצופים שבט "משוטטי בכרמל". לתנועה הייתי נוסעת באוטובוס. ובימי שיש הייתי ישנה אצל סבא וסבתא. מכיוון שהם גרו קרוב לתנועה“

הקשר הרב דורי