מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי סאיג, נולדתי בבצרה עיר הנמל של עיראק לאימא שרה ולאבא מנשה יצחקי. אני הבת האמצעית מבין ששת אחיי. הוריי שלחו אותי לגן הנמצא בבית הספר היהודי אליאנס. בגיל 5 ידעתי לכתוב וכך קבלו אותי לכתה א'. תמיד שאפתי להיות הראשונה בכתה והראיתי את זה, בכתה ד' כתבתי חיבורים שזיכו אותי בציונים גבוהים.

במבחן הסיום של בית הספר היסודי של כל בתי הספר היסודיים בעיראק הנקרא מבחן "הבקלוריה", אשר חולק לשלושה מחוזות צפון, מרכז ודרום, קיבלתי ציון גבוה, הראשון במחוז הדרום  בשפה הערבית ואשר זיכה אותי בקבלת מלגה לתיכון הממשלתי. קבלת בנות יהודיות הייתה מוגבלת לתיכון זה באותה העת.

בעת כניסתי לתיכון, החלו המאורעות נגד היהודים והיחס של הבנות המוסלמיות אל הבנות היהודיות היה קשה מאד. החלטתי למצוא דרך לשרוד ביניהם כדי להמשיך את לימודי ולקבל תעודה. שקדתי על הלימודים וקבלתי ציונים טובים. התחברתי אל שלוש תלמידות מוסלמיות האחת בתו של חבר בבית הנבחרים, השנייה בתו של ראש העיר והשלישית בתו של אחד מעשירי העיר. בנות אלה התקשו בלימודים והצעתי לעזור להן בשיעורים וכך נעשינו חברות טובות. המנהלת, שהבחינה בכישוריי, הציעה לי לכתוב מאמרים בעלון בית הספר.

יום אחד, דחפה אותי אחת הבנות העוינות והפילה אותי ארצה ואפי דימם. שמעתי את קול צחוקן של חברותיה, התאוששתי מהר ניגשתי לבחורה ונתתי לה אגרוף בבטן. לא אהבתי אלימות אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. קמה צעקה ונשלחתי למנהלת אשר אמרה לי: "זה עתה רחשת לך אויבים תצטרכי להסתדר". בסתר ליבה המנהלת העריכה אותי על אומץ הלב ועל כך שאני עוזרת לשלושת התלמידות העשירות ביותר, אשר אביהן תורמים כספים לבית הספר, כך שיצאתי מהעניין בלי עונש.

תקרית נוספת היתה לי עם המורה לאנגלית, אשר עברה השתלמות בגרמניה וחזרה עם דעות נאציות. מורה זו מוצאת סיבות להוציא אותי מהכתה. סיפרתי לאימי עליה ובן דודתי שהיה נוכח במקום והאזין, שאל אותי לשמה. אמרתי לו ששמה סביחה, אך היא שינתה את שמה לסבח. הוא אמר שהוא מכיר את אחיה שלומד איתו, ושאמו יהודיה ואביו מוסלמי ואת זה הם שומרים בסוד. שמעתי את זה, שמחתי בליבי ושמרתי את זה לשעת הצורך. בתום הסימסטר, הכשילה אותי המורה לאנגלית. התלוננתי למנהלת והראתי לה את המבחן שבו כל התשובות נכונות. המנהלת ביקשה מהמורה לתקן לי את הציון. בהפסקה, ניגשה אליי המורה לאנגלית ואמרה בכעס "איך העזת להתלונן עלי אצל המנהלת, אני אראה לך, את עקשנית ואני יותר". היא הרימה את ידה לתת לי סתירה… מיד תפסתי את ידה, התקרבתי אליה ולחשתי לה באוזן "נכון מאד המורה סביחה, שתינו עקשניות, כי אנחנו מגן אחד ויחיד". היא הורידה את ידה והחווירה, ידעה שעליתי על הסוד שלה ויותר לא הציקה לי. כך המשכתי את לימודיי בתנאים קשים, עד הכתה השלישית של התיכון.

יום אחד, התאספה המשפחה בביתנו באופן פתאומי, שמחתי לראותם והלכתי להכין להם תה. כשחזרתי, הבחנתי בסבתי מתלחשת עם אמי וכולם יושבים בשקט. סבתא ביקשה אותי לשבת לידה ופתחה בקול: "באנו בקשר אליך, בן דודך סיים את לימודיו וקיבל את הקצונה ומבקש את ידך". נבהלתי, ועיניי חשכו, קמתי לברוח מהמקום. אמרתי: "סבתא אני רוצה להמשיך את לימודיי, יש לך הרבה נכדות, תבחרי אחת מהן, עזבו אותי להמשיך ללמוד. תדעי לך שמנהלת בית הספר הבטיחה להמליץ עליי לפקולטה למשפטים ועל זה אני לא אוותר". סבתא, שהיתה בעלת המלה האחרונה במשפחה, אמרה: "הצענו לו, אך הוא לא הסכים כי הוא אוהב אותך. הוא איים שאם לא תסכימי, ייסע להודו וינתק את הקשר עם המשפחה, את יודעת שהוא יתום ומספיק לי מות אמו, ועליו לא  אוותר, את צריכה להסכים". בכיתי, צעקתי שיתהפך העולם לא אעזוב את לימודיי, קמתי רציתי שוב לברוח מהמקום, אך דודי אחז בידי ולקח אותי הצידה והציע לי רק להסכים להתארס, "תמשיכי ללמוד עד שתקבלי תעודה. בן דודתך בחור טוב ויסכים לתנאי זה. ראיתי שנלכדתי והסכמתי לתומי על התנאי הזה ולמחרת היתה מסיבת האירוסין.

שלושה ימים, מאז העדרי מבית הספר, שלחה המנהלת את המורה לחשבון לשאול על סיבת ההיעדרות. אימי סיפרה לה הכל והיא כעסה מאד ואמרה שלא ניתן לבחורה שהולכת עם בחור ללמוד בבית הספר וכך השתנה הכל… ולאחר שנה נישאתי ואני עדיין צעירה. הזמן עבר ומצב היהודים בבצרה החמיר והחלה הבריחה לישראל, בשנת 1951 עליתי ארצה. השלמתי את לימודיי ועבדתי בתור הנדסאית מכונות, השתתפתי בקורסים רבים וסיימתי אוניברסיטה, כאשר אני אם לשלושה ילדים.

כאשר יצאתי לגמלאות חזרתי לכתיבה. כתבתי שני ספרים: "הצעקה האסורה", "בין ים ואש", הספר השלישי עדיין בחיתוליו.

כיום, אני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי" בהנהלתה הנמרצת של מנהלת בית ספר "ארגמן".

קישור  – לכתבה אודות הסופרת לילי סאיג וספרה "בין ים ואש"

הזוית האישית

לילי: נהניתי מהמפגשים המשותפים, מהסיפורים המשותפים, נסיעה משותפת ל"מנהרות הכותל". המפגשים עם בית הספר "ג'ואריש" העשירו את תחושת הביחד. תודה רבה לתמר דוד וכל זה לא יכול היה להתרחש אם לא היה התכנון והיישום של תמר הנמרצת, מובילת התכנית.

עלמה: הכרתי את סבתא יותר לעומק ואת סיפורה. נהניתי להכיר תלמידים מבית הספר ומהחוויה של תיעוד הסיפור.

קרן: נהניתי מהעשייה בתכנית ולהכיר לעומק את בת דודתי, עלמה ואת סבתא לילי. מהפגישות עם בית ספר "ג'ואריש" הבנתי עד כמה אנו דומים וחיים יחד באותה מדינה.