מאגר סיפורי מורשת

רקע על הוריה של סבתי יהודית

שמם של ההורים של סבתא שלי היה יוסף ושרה רוזנברג. יוסף עלה מפולין לבד בגיל 19. הוריו, ישראל ופרומה וכל אחיו נספו בשואה במחנה אושוויץ. שרה עלתה לארץ מפולין עם הוריה, שמואל ויהודית בגיל חודש. הם הכירו כשיוסף היה בצבא והביא חייל פצוע לבית החולים בו שרה הייתה אחות.

סבתא מספרת על ילדותה

אבא שלי יוסף, היה נהג משאית ואימא שלי שרה הייתה אחות. היו לי שני אחים, ישראל, אחי הבכור (שנפטר לפני מספר שנים) ויעל, אחותי הקטנה. גרנו בחיפה, ברחוב נווה שאנן. בגיל 3 בערך הלכתי בפעם הראשונה לגנון. הגנון היה של מוכר הקרח בשכונה ולפעמים הוא היה אוסף אותנו לגנון באוטו קרח שלו. אחר כך עברתי לגן טרום חובה וגן חובה, היה שם כיף, היינו אוכלים לארוחת בוקר לחם עם ריבה ושוקו. אחרי הצהריים היינו יוצאים החוצה לשחק עם שכנים וחברים. אחר כך עליתי לכיתה א'. אני זוכרת את היום הראשון של כיתה א'. הלכנו לגן ומשם הגננת לקחה אותנו לבית ספר. כשהגענו לבית ספר, היה מפגש עם המנהל, ובגלל שהיה לו קול צרוד מאוד כולם התחילו לבכות. בגלל שלא היה מקום בבית ספר, למדנו במשמרות, כל שליש שנה בשעות אחרות. הייתה לנו מחנכת בשם פנינה, שקראנו לה המורה פנינה, והיא הייתה המחנכת שלנו מכיתה א' עד כיתה ח'. היינו משחקים בהפסקות בגולות, תופסת, קלאס, חבל, דג מלוח, מחבואים, גוגואים, משחקי כדור וחמש אבנים. הייתי תלמידה בינונית, לא מהכי טובות ולא מהכי גרועות. המורות היו טובות.

עם שני האחים שלי היה לי קשר מאוד טוב. החברים שלי היו בדרך כלל חברים מהכיתה, בעיקר בנות. יש לי כמה חברות מהגן ומבית הספר שאני חברה שלהן עד היום. בחופשים היינו עושים הצגות ומי שרצה לראות שילם כסף, אחר כך תרמנו את זה לעמותה לילדים נזקקים. לא היו חוגים, אבל הייתה לי מורה פרטית לאקורדיון ותנועות נוער.

משחק ילדות

משחק גולות( בלורות), מספר שחקנים: 2-6 ילדים חוקי המשחק (סגנון מור): מסמנים על האדמה קו באורך 20 ס"מ. הקו נקרא "מור". כל המשחקים מחליטים כמה גולות כל אחד שם ב"מור". לדוגמה: מחליטים שכל אחד שם 2 גולות ומשחקים 4 ילדים אז יש ב"מור" 8 גולות. השחקנים עומדים בקו ישר, במרחק 2.5 מטר מה"מור" וכל אחד זורק גולה לכיוונו. מי שהגיע עם הגולה הכי קרוב ל"מור" משחק ראשון. כל אחד בתורו מגלגל את הגולה לכיוון ה"מור" ואם הגולה שלו מצליחה להוציא גולה מה"מור", הילד שהגולה שלו פגעה והוציאה מרוויח את הגולה. אסור שהגולה הפוגעת תשאר בדיוק על הקו (מור). אם הגולה נשארת על ה"מור", בעל הגולה יוצא מהמשחק. אפשר גם לנסות לפגוע בגולה של אחד השחקנים האחרים, על מנת לנסות להרחיק אותו מה"מור" ומפגיעה בגולות אחרות. גם אם אחד השחקנים לא פגע בגולה הוא ממשיך לשחק. המשחק נמשך עד שאין יותר גולות ב"מור" ומי שהצליח יותר מרוויח יותר גולות.

החיים מגיל 18

קצת לפני גיל 18 התגייסתי לצבא, הייתי בחיל התותחנים. בזמנו לא היו בנות בתפקידים קרביים, אז הייתי במשרד. שירתי בדרום ובזמן השירות שלי פרצה מלחמת ששת הימים. קצת לפני גיל 20 השתחררתי ומיד התחלתי לעבוד בבנק. בגיל 20 התחתנתי עם חבר שהכרתי בצבא, שהוא סבא וילי, גרנו בחיפה. אחרי כארבע שנים נולד הבן הבכור שלי ושש שנים לאחר מכן נולדו לי תאומות (אימא שלך ואחותה, לימור). משנת 1984 עבדתי בחברת 'סימני דרך' שהייתה מארגנת טיולים לבתי ספר. זאת הייתה עבודה מאוד מעניינת. בהמשך נפתחה חברת בת בה עשו דברים אמנותיים כגון מיניאטורות למיני ישראל וחדרי הנצחה. בגיל 63 יצאתי לפנסיה.

ביום הולדתי

זכרון מהילדות

כשהיינו קטנים וההורים שלי, יוסף ושרה, היו נוסעים לחופשה, הם היו משאירים אותנו בקיבוץ "גבע" אצל דודים שלנו .זה היה אמור להיות ימים של כיף אבל לי זה היה מאוד קשה כי התגעגעתי מאוד להורים שלי. בתקופה ההיא לא היו טלפונים, אז ההורים שלי היו שולחים לנו גלויות מהחופשה. כשהייתי מקבלת אותן הייתי בוכה כי זה היה גורם לי להתגעגע עוד יותר.

אמי מספרת

"סבתא היא אימא מהממת, טובה, חמה, חכמה ואוהבת מאוד. עברה עליי חווית ילדות שמחה ומאושרת מאוד. בגלל שסבא היה הרבה שנים בצבא, חלק נכבד מהילדות שלנו העברנו בעיקר עם סבתא. סבא היה חוזר רק בסופי שבוע. כשהוא לא היה חוזר היינו נוסעים כולנו לבקר אותו בבסיס. סבתא תמיד הייתה, ועודנה, אישה פתוחה וליברלית, שאפשר היה לדבר איתה על הכל ולא היה צריך להסתיר ממנה סודות, גם כשעשינו משהו לא בסדר.

זו תחושה מאוד טובה ומחזקת עבור ילדה, להסתובב בעולם עם הידיעה שלא משנה מה יקרה, תמיד יש לי עם מי לדבר, בפתיחות מלאה ולא משנה מה יקרה או מה אעשה, תמיד יהיה מי שיעזור לי. חוץ מזה, כמו שאת יודעת, סבתא אישה מאוד מצחיקה, אז בכל הילדות עשינו מלא שטויות, טיילנו הרבה בארץ וקיבלנו המון המון אהבה."

אמי עם סבתא

הזוית האישית

רני: היה לי מאוד כיף לכתוב את הסיפור, הכרתי את סבתא עוד יותר ממה שהכרתי אותה עד עכשיו, שמעתי ממנה סיפורים שלא שמעתי אף פעם. עשינו צחוקים ולמדתי לשחק במשחקי עבר ועל מה שקרה לפני הרבה שנים.

סבתא יהודית: היה לי נחמד מאוד להכין עם נכדתי רני את הסיפור, הזדמנות טובה לספר לה על עברי ועל צורת החיים שהייתה לפני כ-60 שנה, גרם לי לזכרונות טובים ונעימים. לדעתי זו תכנית טובה ומעשירה שתורמת מאוד לקירוב בין הדורות ושימור סיפורי העבר לדורות הבאים.