מאגר סיפורי מורשת

שמי בילאו טטניה, נולדתי בשנת 1954 בברית המועצות ברוסיה, בכפר קטן בשם אמודט.

גדלתי במשפחה עם שני הורים ושני אחים, לאבי קראו סמואל. האח הגדול, גניה, מבוגר ממני בשנתיים והאח הקטן, ז'ניה, צעיר ממני בתשע שנים. כשאחי הצעיר נולד, אמא שלי חלתה מאד, ולבסוף אושפזה בבית החולים. ואני נאלצתי לשמש כאימא לאחי הקטן, ובמקביל נדרשתי להשקיע בלימודים, אולם בגלל האחריות הרבה, והטיפול באחי ההישגים שלי נחלשו וציוני ירדו .

היעדרותה של אימי והתפקידים שנוספו לי בבית, השפיעו על הלימודים שלי. אני זוכרת מקרה שהמורה למתמטיקה קראה לי ללוח והתחילה להשפיל אותי מול הכיתה, בגלל שהציונים שלי ירדו. היה לי עצוב שהמורה לא התעניינה בסיבה, שבגללה ירדתי בלימודים, ואחרי תשע כיתות פרשתי לאחר שהעומס גבר עלי.

בעלי ואני בצעירותנו

את בעלי גרגורי הכרתי עוד בבית הספר, למדנו יחד באותה כיתה, ואחרי סיום הלימודים, הפכנו לשכנים. בגיל עשרים הוא התחיל לחזר אחרי, ובגיל עשרים וארבע, התחתנו ברבנות הראשית של ברביג'ן. בחתונה היו רק המשפחה הקרובה והחברים הקרובים, מעניין לציין שגם האחות של בעלי (גיסתי) התחתנה עם אחי הגדול. את בני הבכור פבאל ילדתי בגיל עשרים וחמש, ואת ביתי נטליה ( אמא של שון) ילדתי בגיל עשרים ותשע. לבעלי יש משפחה גדולה ואהבתי מאד כשהם נהגו להגיע לביקור, הבית היה מתמלא שירה, צחוק והנאה.

בתחילת שנות התשעים החיים ברוסיה היו סבירים, אבל עם הזמן המצב הורע, המיתון הלך והחריף, ונוצר מחסור במוצרים בסיסיים למחיה, ואנשים נאלצו לגדל לעצמם את המזון הבסיסי. גם בעלי ואני היינו חייבים לגדל לעצמנו ירקות למאכל בגינה שלנו. אני זוכרת שהיה מקרה, שאני ובעלי הלכנו לחנות לרכוש מוצרי מזון, ומה שנשאר בחנות היה רק מרגרינה. בנוסף הפשיעה ברוסיה גברה, ואנשים הרגישו חוסר ביטחון, ונאלצו לשים סורגים על החלונות והוסיפו עוד דלתות מברזל. בעקבות המצב הכלכלי הגרוע, וחוסר הביטחון האישי, החלטנו לעלות לארץ. מה עוד שכמעט כל משפחתי כבר עלתה לארץ.

ב1995 עליתי לארץ ישראל עם בעלי וילדי פאבל ונטלי. הבת שלי החלה ללמוד בכיתה של ילדים דוברי עברית. בתי הופתעה מאד מהתרבות בארץ, כי היא הגיעה מתרבות שבה התייחסו בכבוד למורה, ואילו כאן היא ראתה את התנהגות הילדים בכיתה, הם טיפסו על השולחנות והשתוללו, והיא לא רצתה ללכת לבית הספר. כעבור שבוע הזמינו אותי לעירייה, לבדוק מדוע בתי לא הולכת לבית ספר, ניסיתי להסביר להם את החוויה של בתי בכיתה, אבל הם לא רצו לשמוע, ואמרו לי שקיים חוק חינוך חובה, ושאם היא לא תלך לבית הספר בשבועיים הקרובים, יכניסו אותנו לכלא. אמירה זאת הבהילה אותנו, ובתי הבינה שהיא מסכנת אותנו, והחלה ללכת לבית הספר. כעבור כשבוע פתחו כיתה לעולים שאפשרה לבתי קליטה טובה יותר.

החיים וההסתגלות בארץ היו קשים, קיבלנו דירה מהעירייה, והיינו צריכים לעבוד לפרנסתנו. אני מצאתי עבודה כמנקה במפעל לייצור לחם, ובעלי עבד במפעל לייצור כלי מטבח. היו לנו קשיי שפה, אני וילדינו למדנו עברית באולפן. לאט לאט הסתגלנו לחיים בארץ, למדתי את השפה, משפחתי התרחבה, ויחד כל המשפחה אנו נוהגים לציין את החגים.

כיום אני בפנסיה עושה ספורט, ובמיוחד עכשיו כשנולדה לי נכדה, אני רוב היום מטיילת איתה בחוץ, ומסייעת לאמה לטפל בה.

מסר לדור הצעיר: תחקרו את השורשים שלכם  בגלל שעוד כמה שנים לא תוכלו לדעת את ההיסטוריה של המשפחה.

הזווית האישית

שון: נהנתי לשוחח עם סבתא, למדתי דברים חדשים שלא ידעתי עליהם, אמנם אני הרבה עם סבתא, אך בגלל שהיא דוברת בעיקר רוסית, העבודה נתנה לי הזדמנות לשוחח איתה יותר לעומק. גם לסבתא הייתה חוויה להעלות זיכרונות מעברה ולבלות איתי זמן נוסף.