מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי – חנהל'ה בן ארי (אריה-וואחש), לבית מליק, נולדה וגדלה בכפר גלעדי.

סבתא סיפרה לי סיפור מעניין במיוחד על אמא שלה שהיא סבתא רבתא שלי, סבתא יעל מליק, לבית אגמי-אוורבוך.

הסיפור המשפחתי של סבתי יעל, מיוחד מאד וקשור לסיפורו של "קיבוץ טבריה", שמהווה פרק לא מוכר ולא כל כך ידוע בתולדות ההתיישבות הציונית בעמק הירדן.

סבתא חנהלה מספרת לי קודם כל את סיפורו של קיבוץ טבריה –

בין השנים 1928-1929 התגבשה בחצר המושבה כנרת, קבוצת חברי גרעין נצ"ח (נוער צופי חלוצי) שעלו ארצה מלטביה, ליטא ורוסיה, להכשרה כדי להקים קיבוץ חדש.

ביום 7.11.1929 נוסד הקיבוץ החדש, שהתנועה הקיבוצית קראה לו בשם "קיבוץ השומר הצעיר השני" (הראשון היה קיבוץ אפיקים), והתיישב במחנה נטוש של "משק הפועלות", באזור שמול תחנת המשטרה בטבריה של היום. בשל מיקומו מהר מאד הוסב שמו ל"קיבוץ טבריה". רוב החברים היו רווקים בשנות העשרים שלהם, אך היו גם כמה משפחות עם ילדים, ובסך הכל מנתה הקבוצה כמאה איש.

הקיבוץ הקטן כלל בית חד קומתי בן חמישה חדרים, בניין קטן שבמקורו היה לול של עופות, והוסב למטבח וחדר אוכל. כמוכן הוצבו צריף למגורים, מחסן גדול ומספר אוהלים, שהיו מעודפי הציוד של הצבא הבריטי. החברים סיפרו שלא פעם האוהלים עפו על דייריהם, בשל משבי הרוח החזקים שאפיינו את הגבעה, שבאותם הימים היתה חשופה. כמוכן היו גם מספר פחונים שהחברים הקימו לצורכיהם השונים.

בחצר הקיבוץ היה גן ירק, ממנו סופקו הירקות למטבח, היתה פרה לחלב, בעיקר עבור הילדים, היו זוג פרדות להובלת משאות ובריכת מים. לשם תאורה השתמשו בפנסי נפט, את האוכל בישלו על גבי פתיליות ופרימוסים, כך גם חיממו את דודי המים לכביסה, אותה כיבסו כמובן ביד.

חברי הקיבוץ עבדו בבניין, סלילת כבישים, סיקול אבנים, נטיעת ותחזוקת שדרות של עצים, עבודות שירות במלונות בטבריה, וגם בתחנת הכוח של רוטנברג בנהריים, שייצרה חשמל. היו גם חברים שנשלחו לקבל הכשרה בקיבוצים ותיקים, במטרה ללמוד כיצד להפעיל ולקיים נכון קיבוץ, שהרי החלוצים היו עירוניים, שבאו מחיי עיר, וכלל לא הכירו מה זה קיבוץ, לא הכירו את העבודות החקלאיות, ואת העבודות הנדרשות לקיומם, בתנאים הכל כך קשים. כל העבודות היו קשות להם מאד, עם זאת לא תמיד היתה עבודה לכולם.

אך הם היו צעירים מאד, לכן על אף ולמרות החיים הקשים והמחסור באוכל, הם ניהלו חיי חברה ותרבות עשירים ושמחים. הם הקימו מקהלה, וניהלו ערבי שירה בעיקר בליל שבת, הם הקימו חוג דרמטי, והעלו מחזות ואפילו ערכו לעצמם עיתון.

ואז הגיעו ימים מרים ובהם שני אסונות:

בינואר 1931 יצאה קבוצת חברים לשייט בכנרת, כאשר לפתע משב רוח עז הפך את הסירה ושני חברים טבעו. עצב רב ירד על הקיבוץ, כשהם נאלצו לקבור את חבריהם הצעירים. הם לא הספיקו להתאושש מהאסון הנורא הזה, ואסון נוסף פקד אותם, כאשר שלוש חברות הרתיחו מים בצריף, וכנראה מטיפול לא נכון ולא זהיר בפח הדלק, ניצתה שריפה שכילתה אותן, ואת הצריף כולו, וכך הם נאלצו לקבור גם את שלוש הבחורות הצעירות הללו. כל החמישה קבורים בבית הקברות בכנרת.

שני האסונות הללו, אשר התווספו לקשיי הפרנסה, למחסור במזון ולתנאי האקלים הקשה במקום, הביאו את מוסדות התנועה הקיבוצית להחלטה, לפיה מרבית חברי קיבוץ טבריה יעברו לקיבוץ כפר גלעדי, על מנת לתגבר ולחזק אותו כנקודת יישוב חשובה בגבול עם לבנון . וכך באוקטובר שנת 1932 קיבוץ טבריה נינטש סופית והפך להיסטוריה נשכחת ונעלמת אפילו לתושבי טבריה עצמה.

ומכאן ניתן להתחבר לסיפורה של סבתא רבתא שלי, סבתא יעל.

סבתא יעל היתה התינוקת הבכורה שנולדה לקיבוץ טבריה, היא נולדה ב 11.12.1929, חודש אחר עלייתו של הקיבוץ החדש לקרקע. שמחת החברים היתה גדולה מאד. לציון המאורע נערכה אסיפת חברים בה הוחלט שלכבוד התינוקת שנולדה לקיבוץ, יינטע עץ אקליפטוס.

עוד נחזור לסיפור האקליפטוס של סבתא יעל בהמשך, אבל קודם כל, סבתא חנהל'ה מסבירה לי עוד משהו מאד חשוב, בהקשר לכך שהחברים אז חשבו שבעצם התינוקת נולדה לקיבוץ ולא להוריה שלה, וכך הסבירה לי:

ברוב המקומות בעולם נהוג ששמו של תינוק, או תינוקות, ניתן על ידי הוריו בסמוך ללידה, אך לקיבוץ של אותם הימים היו חוקים אחרים. בארכיון של קיבוץ כפר גלעדי נמצאת עדותה של סבתא רחל, שהיא אמה של סבתא יעל, וסבתא של סבתא שלי, וכך היא העידה:

"שהתקרבו ימי ללדת את יעל, היה ברור לי כמו לכולם, שאין לי רשות לתת לה שם כרצוני. הילד שייך לקיבוץ והקיבוץ צריך לקבוע את השם. לבית החולים הביאו לי שתי אלטרנטיבות מטעם הקיבוץ: יעל או תמר."

סבתא חנהל'ה ספרה לי עוד, שסבתא רחל וסבא משה, הוריה של סבתא יעל, בחרו פה אחד בשם יעל, משום דמותה ההרואית של יעל, אשת חבר הקיני התנכ"ית, שהשפיעה עליהם בחוכמתה, בעוז רוחה, האומץ שלה למען עם ישראל, אלו היו בדיוק התכונות שביקשו לבתם הקטנה.

ומכאן סבתא חנהל'ה חוזרת גם לסיפורו של עץ האקליפטוס.

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, קיימה קבוצת חברי כפר גלעדי "טיול שורשים" בעקבות "קיבוץ טבריה" ונולדה יוזמה להנצחת המקום שבו הוא נוסד. כיום קיימת במקום שכונת קריית שמואל של טבריה.

ברבות השנים, העיר טבריה גדלה והתפתחה מאד, ולא היה ברור אם אפשר יהיה לזהות את האתר של קיבוץ טבריה. המחפשים קיוו שאולי עץ האקליפטוס, שניטע לכבוד הולדתה של סבתא רבתא יעל, עדין עומד במקומו ויסמן עבורם את המקום. ואכן, למרבית הפלא ולשמחת כולם העץ נמצא, עומד על תילו. אמנם במהלך השנים הרבות נגזם, אך לא נכרת ולא נעקר ולכן, בשלב הראשון קיבעו עליו שלט.

בהמשך התקיים שיתוף פעולה מוצלח בין כפר גלעדי ועיריית טבריה, שבסופו הוקם אתר הנצחה. בסמוך לעץ האקליפטוס של סבתא רבתא שלי, הוצבה אבן בזלת גדולה, ועליה חרוט הסיפור ההיסטורי הכולל גם את סיפורו של העץ, אבן קטנה יותר ועליה שמות חמשת החברים שנספו באסונות, ושני ספסלי ישיבה, יד זיכרון ל"קיבוץ טבריה". ואכן לרגל יום הולדתה ה שמונים של סבתא יעל, נערך במקום טקס הסרת הלוט וחשיפת האתר. היה טקס מרשים ומכובד מאד, בו נכחו ראש עיריית טבריה ונציגים נוספים, צאצאי קיבוץ טבריה, חברים מכפר גלעדי, ובעיקר כלת יום ההולדת סבתא רבתא שלי יעל ובני המשפחה. תלמידות אולפנת הבנות הסמוכה לעץ הפליאו בשירה וניגון.

בחרתי לספר על תמונה בה חלק מהמשפחה למרגלות עץ האקליפטוס של סבתא יעל, היושבת על כיסא לצדו של סבא רבא שלי – סבא יחזקאל, בטקס הסרת הלוט ביד הזיכרון – 11.12.2009. כמובן שאינני מופיע בתמונה כי עוד לא נולדתי, אבל מופיעים בה הורי, אחי ואחותי, יחד עם בני משפחתי. ובנוסף יש תמונה שלי עם אמי וסבתי חנהל'ה, ליד עץ האקליפטוס של סבתא רבתא יעל בטבריה.

לסיום סיפורה של סבתא יעל אציין, שהיא גדלה בכפר גלעדי מגיל שנתיים וחצי, אליו הגיעה עם אשת "השומר" מניה שוחט, כשלושה חודשים לפני הוריה, אשר הצטרפו לכפר גלעדי עם נטישת קיבוץ טבריה.

סבתא יעל חייתה בכפר גלעדי כל חייה, היתה גננת במקצועה, בוגרת מחזור א' של הסמינר "אורנים", עסקה רבות משנותיה בחינוך ובשירות לחבר.

סבתא יעל נפטרה שבעה חודשים לאחר הטקס בטבריה, לאחר מאבק במחלה קשה, יהי זכרה ברוך

בצער גדול אומר, שכפי ש"קיבוץ טבריה" נמחק מהיסטורית ההתיישבות, כך נשכח והוזנח האתר שהוקם להנצחתו. רק עץ האקליפטוס של סבתא שלי יעל, ירוק.

הזווית האישית

קורן: נהנתי מאוד לשמוע את הסיפורים שסבתא סיפרה לי. הופתעתי לגלות סיפורים, על ההיסטוריה של מדינת ישראל, הקשורים למשפחה שלי. נפגשתי עם סבתא רבות ונהנתי להיות במחיצתה.