מאגר סיפורי מורשת

שמי ז'וז'י שינדלר, נולדתי בבודפשט בתאריך 22.2.1947.

סבתי נולדה בשם בלנקה כהן, בעיר ארד בטרנסילבניה בשנת  26.7.1878 להורים ד"ר יוסף כהן שהיה רב ראשי ואנט מנדל. היא התחתנה עם נורברט שמעון שנולד ב-1.3.1871 בעיר נאגורד בטרנסילבניה, שהיה מהנדס כבישים וגשרים. הוריו היו אברהם ורגינה שמעון.

סבתא בלנקה, בנוסף לגידול ששת ילדה הייתה מאוד פעילה, היא הייתה בעלת חנות לעבודות יד והעסיקה בה בחורות צעירות. מידי פעם היא נסעה ברכבת לערי בירה באירופה למכור בתערוכות את עבודות היד שהכינו. היא כתבה ספרי הדרכה "לאישה העובדת" וראיינה נשים מפורסמות ברדיו. בשנת 1919, בסוף מלחמת העולם הראשונה, המשפחה עברה לבודפשט לאחר שהרומנים גירשו מארצם את ההונגרים.

בלנקה נפטרה ב-27.9.1959, נורברט נפטר ב-.28.2.1939, שניהם נקברו בבודפשט. להם שישה ילדים, כולם שרדו את השואה.

סבתי מצד אבי הייתה אלזה ווסאלי שנולדה ב-4.12.1880 להורים הנריק וברטה, היא נפטרה ב- 1972. סבתי אלזה התחתנה עם לודוויג פופר שנולד ב-20.2.1872 הוא היה מהנדס טקסטיל. הוא נרצח בשואה בשנת 1944. להם שלושה ילדים גרטה, הנס ורודי הצעיר גם נרצח בשואה. גרטה שרדה את מחנה דאכאו ואבי הנס את מחנות העבודה.

סיפור חיי

נולדתי בשנת  22.2.1947 להורי אירנה שמעון והנס פופר בבודפשט הונגריה. אחי היחיד גאורג (ג'ורי) נולד עשר שנים לפני. כל המשפחה עד זמן קצר לפני שנולדתי עברו את השואה, ואני הרגשתי בכך לאורך כל ילדותי. היו לי בני דודים, דודים, סבתות וחברות והייתה לי ילדות שמחה. כשלאבי לא הייתה עבודה אימי פתחה גן בביתנו לילדים של החברות שלה. אהבתי לבקר את שתי הסבתות ולאכול מטעמים מיוחדים. בחגים כל המשפחה נפגשה וזאת הייתה הרגשה טובה. לא היו לנו כל כך הרבה צעצועים, שיחקתי עם מה שהיה, בובות, חנות, רופא, דומינו ושחמט. אחי כאמור היה גדול ממני ולא שיחק איתי, אך לימד אותי לשחות, לגלוש על הקרח, לרקוד ובעיקר לצייר. מאוד אהבתי אותו כבר אז ועד היום, הוא תמיד היה לי לדוגמא.

אבי יצא מהמלחמה עצוב ופסימי, אימי בדיוק ההפך. למזלנו אחי ואני קיבלנו את האופי של אמא. בחופשים ביליתי עם המשפחה ליד אגם "באלטון" או בגבעות קרוב לעיר, אך לא נסענו לחו"ל. הרבה שנים לא ראיתי ים או מטוס. כשהייתי בת 9 אחי היה כבר אחרי בחינות הבגרות. באוקטובר 1956 פרץ מרד נגד הממשל והשליטה של ברית המועצות על הונגריה וכל ארצות מזרח אירופה. רוב הצעירים השתתפו במאבק ברחובות עיר הבירה עד שהטנקים הרוסים נכנסו וסיימו את המאבק. אחי השתתף במאבק והיה פעיל בו. בדצמבר, בלילה קר, ברחתי עם משפחתי, אחרי פרידה עצובה מיתר המשפחה, עם בובה אחת  לאוסטריה.

בווינה חייתי הרבה שנים. נקלטתי היטב  בבית הספר, ולמדתי את השפה הגרמנית. חיי הנעורים שלי היו שמחים ומוצלחים. היו לי חברות טובות, השתתפתי במחנות קיץ, עשיתי ספורט, שרתי במקהלה, רקדתי ריקודים סלוניים, והייתי חלק מתנועת הנוער השומר הצעיר. הורי נפרדו, ואני גרתי עם אמא. אבי חי 25 שנים עם אשתו השנייה אדית ועד היום אני בקשר טוב איתה. ביליתי שני קיציים בלונדון באנגליה וגם הייתי באיטליה וכך הכרתי לראשונה את הים.

בשנת  1965 השלמתי בגרות, והתקבלתי לאקדמיה לאמנות בווינה. סיימתי את לימודי הקרמיקה עם תואר שני, ושם הצגתי תערוכה וזכיתי בשני פרסים על עשייתי.            בשנת 1968 הגעתי לראשונה לישראל כמתנדבת בקיבוץ כפר מנחם. התאהבתי במקום ובאנשים, וידעתי שכאן אחייה את חיי. עבדתי במפעל הקרמיקה, ואומצתי במשפחה שהפכו עד סוף חייהם לסבים של ילדיי. באותה שנה כשחזרתי לווינה לסיום לימודיי, נרשמתי לחוג עברית. שם הכרתי את מיכאל, שהפך מהר מאוד לבן זוגי.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בזמן שהייתי בווינה וראובן, אחי במשפחה המאמצת, נפל בקרבות ברמת הגולן כשהיה רק בן 27. הגעתי מיד לארץ כדי להיות עם ההורים המאמצים שלי. אחיו הצעיר של ראובן, עמוס, נפצע באותה המלחמה והיה מאושפז בבית החולים.

 

מיכאל לא בא איתי לישראל, כי היה צריך להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. אחרי חמישה חודשים חזרתי לווינה, ועבדתי במערך הביטחון של אל על בשדה התעופה. מיכאל היה צריך להתגייס לצבא באוסטריה במהלך לימודיו, דבר שהאריך את הלימודים שלו.

בשנת 1972 אחותו של מיכאל, סוזי, התחתנה בכפר מנחם, ולה נולדו שתי בנות. ב- 1975 מיד אחרי קבלת התואר השלישי של מיכאל בפיזיקה ומחשבים התחתנו בווינה ועלינו לישראל. גרנו בצריף קטן בקיבוץ כפר מנחם. עברנו עוד שלוש דירות בקיבוץ עד שהגענו לדירה שאני חייה בה כיום. למיכאל ולי נולדו שלושה ילדים נהדרים: יערה, מעיין ויובל. יובל הוא אביה של מיכאלה.

לצערנו הגדול, מיכאל חלה במחלה קשה כשיובל היה רק בן 4 ובהיותו בן 10 הוא נפטר. מיכאל היה בן זוג ואבא אוהב ,איש מקצוע יוצא מן הכלל. הוא עבד במכון ויצמן, ובהמשך הקים את מערך המחשוב של התנועה הקיבוצית.

אני עבדתי הרבה שנים במפעל הקרמיקה שבכפר מנחם כאומנית ופסלת. בהמשך התבקשתי לנהל את מערכת הבריאות של הקיבוץ, ועשיתי זאת במשך 20 שנים. בשנים אלו הקמתי גם בית סיעודי לקשישים. הילדים גדלו, שירתו בצה"ל בתפקידים משמעותיים, התחתנו, ונולדו לי 7 נכדים מקסימים.

נקודת המפנה בחיי

חשבתי לספר לך יותר על הקיץ הראשון שלי בישראל. למדתי קרמיקה בווינה בעקבות מלחמת ששת הימים והחלטתי כמו אלפי צעירים בכל העולם להכיר את ישראל ולעבוד בקיבוץ. בתחילת החופש הגדול טסתי בהתרגשות, חברת ילדות שלי חיכתה לי בשדה התעופה, היינו בנות 21 והיא בדיוק סיימה את שירותה בצה"ל. חברתי גרה ברחוב דיזינגוף בתל אביב וערכה לי היכרות עם העיר, יצאנו לטיול ומאוד נהניתי מבתי הקפה ומהנוף ממגדל שלום, שהיה אז הבניין הכי גבוה בארץ. נסענו לנהריה לבקר אצל עוד חברים ומשם לכנרת. בהמשך ביליתי למשך שבוע בקיבוץ גבעת חיים איחוד אצל דודתי והיא הכירה לי חבר כנסת ששטף כלים במטבח בשביל שאבין מהו קיבוץ. משם נסעתי לכפר מנחם.

התקבלתי באהבה על ידי המשפחה שאימצה אותי אליה, לאחר התכתבות מרגשת בה התגלו קווי דמיון רבים בינינו. אביגדור האבא וראובן הבן הבכור עבדו במפעל הקרמיקה ומכיוון שהיה לי תואר אקדמי באמנות, מיד הוזמנתי לעבוד שם. עמוס הבן הצעיר שירת עוד בצבא, ז'וז'ה האמא יצרה מיד קשר מאוד חם וקרוב איתי. כל יום אחרי הצהרים באתי אליהם לארוחת ארבע. למרות שלא ידעתי עברית זו לא הייתה בעיה מפני שהם ידעו את אותן השפות שאני הכרתי ודיברנו בגרמני, בהונגרית ובאנגלית. ביחד ציירנו ויצרנו. הם סיפרו לי המון על ישראל, ציונות וקיבוץ, הם לקחו אותי אפילו לחופש בחיפה, הפכתי ממש לחלק מהמשפחה. הוזמנתי גם לכל המשפחות בקיבוץ שדיברו את השפות שלי וגם כשחזרתי לווינה הייתי חברה של הרבה אנשים בקיבוץ והיה לי ממש קשה להיפרד. אחרי ביקורים נוספים עם מיכאל סבא של מיכאלה עלינו וחיים בקיבוץ מאז- 1975 הפכנו לחברי קיבוץ בכפר מנחם. כאן נולדו כל ילדי ונכדי.

הזוית האישית

אני מיכאלה נהניתי מאוד מהתוכנית, מהשיעורים, מהאווירה ומהסיפורים המעניינים, ובעיקר נהניתי להיות עם סבתא שלי. היא הסבתא הכי טובה בעולם ואני מאחלת לה שתמיד היא תשיג את כל מה שהיא רוצה ושנישאר ביחד לעוד שנים רבות. אוהבת מלא מיכאלה,

אני סבתא ז'וז'י מאוד שמחתי ונהניתי מתוכנית הקשר הרב דורי. הקשר בין מיכאלה וביני תמיד היה מצוין בין היתר מפני ששתינו אוהבות לצייר ולפעמים אנחנו מציירות יחד. כמובן בחודשים האלה עוד יותר התקרבנו, אני מאוד מאוד אוהבת את מיכאלה ומאחלת לה חיים נפלאים באהבה והצלחות רבות תודה ומורות ולתוכנית.