מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה כאשי, נולדתי בשנת 1945 בפרס (איראן) וגרנו בעיר אבאדאן שהיא עיר תעשיית זיקוק נפת.

אנחנו שבע אחיות ושלושה אחים, לכל אחד מאיתנו היה תפקיד בבית לעזרה לאמי.

תמונה משפחתית

למדתי בבית ספר יהודי שש כיתות, שם למדתי קצת עברית, לאחר מכן הלכתי לבית ספר ציבורי (ממשלתי). היו לי שם חברות טובות, גם יהודיות וגם מוסלמיות. היו לי חיים מאושרים. הוריי חינכו אותנו לדרך ארץ, לתת כבוד ולהתחשב בזולת. אמי תמיד אמרה לנו שכשמכבדים אחרים יכבדו אותנו בחזרה. לאבי הייתה חנות הלבשה בפינת רחוב ראשי, וגם בית הספר שלנו היה בהמשך אותו הרחוב. בדרך לבית הספר היינו עוברים מול החנות. ליד החנות של אבי נפתחה חנות הלבשה של בחור מוסלמי והוא היה גורם לאבי נזקים. לדוגמה, הוא היה גונב לקוחות מאבי כדי שלא יקנו מיהודי. כאשר אבי היה חוזר הביתה היה מספר לאמי והיא הייתה אומרת: "אל תשים לב". ולנו הילדים אמרה: "כשאתם פוגשים אותו, תגידו לו שלום ותכבדו אותו" וכך היה.

יום אחד השכן המוסלמי בא לאבי ואמר: "אתה יודע מה, הגעתי למסקנה שאתה בן אדם טוב כי אם היית מספר עלי דברים רעים הילדים שלך ואשתך לא היו מכבדים אותי, בוא נהיה שותפים". וכך זה קרה, כחצי שנה לאחר מכן הם פתחו גם מתפרה ביחד והיו חברים טובים. הוא היה מבקר אצלנו בחגים ויושב איתנו בסוכה בחג סוכות. וכך היינו חברים טובים בפרס וגם לי היו חברות טובות – מוסלמיות ויהודיות.

בחג פסח אני בדרך כלל נזכרת בפרס. היו קונים חיטה, בוררים אותה וטוחנים בחנות מיוחדת בה המכשיר נוקה על ידי הרב. בבית הינו מכינים את הבצק, מרדדים דק דק ואופים בתנור (תנור כמו שיש אצל ערבים). מאחר שלא לכולם היה את התנור, מי שהיה לו את התנור בבית היה מזמין אחרים אליו ברצון ובשמחה וזו היתה חוויה.

בגיל 18 התחתנתי ועליתי לארץ ישראל. הוריי עלו שנה אחריי. גרתי בתל אביב, נולדו לי ארבעה בנים. כשבני הצעיר הגיע לגיל שלוש התחלתי לעבוד בחברת ביטוח. שנתיים לאחר מכן למדתי במכון לביטוח וקיבלתי קידום. שם עבדתי 31 שנה. במשך תקופה זו קיבלתי הצטיינות בעבודה.

כיום יש לי אחד עשר נכדים ונכדות מתוקים, שיהיו בריאים. אריאל היא אחת מהן, בזכותה הגעתי לתכנית הקשר הרב דורי.

הזוית האישית

אריאל: היה לי ממש כיף ומרתק לשמוע את כל הסיפורים והרגשתי חיבור מיוחד ביני ובין סבתא. גם התחברתי יותר עם הבנות מהשכבה שהשתתפו איתנו בתכנית.