מאגר סיפורי מורשת

אני עילי, הנכד האהוב של סבתא דליה. קודם אספר מעט על עצמי: הורי נפגשו בהודו כאשר שניהם התנדבו לעזור לילדים עניים. אמי הגיעה ממדינת אורגון שבארה״ב ואבי הגיע מישראל. הם נישאו בשנת 2007 וחגגו פעמיים – גם בארה״ב וגם בישראל. אני נולדתי בעיר בוסטון בארה״ב בשנת 2012. עברתי עם משפחתי לקליפורניה כשהייתי בן שנתיים. כשהייתי בן שבע עברנו לישראל והשתכנו בכפר הרי״ף.

סבתא: אני דליה יוסף, סבתא של עילי, נכדי היקר והאהוב. נולדתי בישראל בשנת 1950, מעט אחרי קום המדינה, בעיר חדרה, להורים צעירים מאד. אני בתם הבכורה ויש לי עוד שני אחים.

הורי נולדו בעיראק, שם הם גדלו במשפחות עשירות. נותרו לנו (או השגנו מאוחר יותר) תמונות של בתים ורכוש אחר שהיה ברשות המשפחה.

הכל היה טוב בעיראק עד שהחלו פרעות נגד היהודים. באחד האירועים אפילו ירו על אבי ברגלו בזמן נסיעה. הקליע נשאר שם עד יום מותו של אבי, הרבה שנים מאוחר יותר. כתוצאה מהפרעות והמתיחות, הורי וכל משפחתם הענפה נטשו את בתיהם, עבודתם וכל רכושם ועלו ארצה בשנת 1950 (כשאמי הייתה בהריון איתי) בדרכים לא רגילות. הם ברחו!

העלייה הייתה קשה. ממצב של שגשוג כלכלי, רכוש ומעמד, הם הגיעו לישראל כמעט חסרי כל ושוכנו באוהלים.בשנת 1952 הם עברו זמנית למושב באזור חדרה, שם קרה אירוע שילווה אותי ואת הורי לשארית חיינו. אני הייתי בת שנתיים. סבתי כיבסה בגדים מחוץ לצריף עץ שבו התגוררה ואני הקטנה לקחתי את הסרט משיער ראשי והלכתי לקראתה. משאית שהיתה במקום, נסעה בדיוק באותו זמן לאחור ודרסה אותי. זו היתה תאונה קשה שזעזעה את כל המשפחה, במיוחד הורי וסבי. אושפזתי במשך כמה חודשים ולמזלי החלמתי הייתה מלאה.

בני משפחתי המשיכו במאמציהם למצוא מקום לגור בו ולבנות את חייהם בארץ. לשמחתנו בשנת 1953 ניתנו להורי ולכל המשפחה המורחבת בתים נוחים עם חצר בפתח תקווה. כפי שספרו לי אח״כ, הזכות הזאת נפלה בחלקנו כאות הוקרה על שיתוף הפעולה והעזרה שבני משפחתי הושיטו לאנשי המחתרת היהודית שפעלו בעיראק.

בפתח תקווה היתה לי ילדות נפלאה. גרנו במקום בטוח ומוגן כשמסביבנו משפחה ענפה ואוהבת ושכנים טובים. זה היה קיבוץ גלויות – אנשים שעלו ארצה ממדינות שונות, דיברו שפות שונות, הביאו מנהגים שונים, ובישלו אוכל שונה. משחקי הילדות שלנו היו מהנים ונפלאים, עם להיטים על-זמניים כמו: מחבואים, תופסת, קלאס, וקפיצה על חבל. היינו עסוקים בפעילות חברתית ומשחקים עד הערב, כשהאמהות – אחת אחרי השניה – היו קוראות לנו מהחלון לארוחת הערב. כמו בשיר: ״רק עוד רגע אמא… עוד רגע קט״.

בגיל 10 הייתי פעילה במחנות העולים, שזו תנועת נוער ששמה דגש על ציונות ואהבת הארץ. בית הספר שבו למדתי מזכיר לי קצת את בית ספר האלה – קהילה קטנה כשכולם מכירים את כולם. מנהל ביה״ס, יוסף חנני, היה נוהג לקדם את פנינו בשער – זה תרם להרגשה המשפחתית. כל בוקר היה לנו מסדר שכלל שירה, הנפת דגל, ולסיום גם התעמלות בוקר. רק אח״כ נכנסנו לכיתות.

כשהייתי בגיל 12, הורי עברו לבני ברק. הכל היה שונה שם – חלק טוב וחלק פחות. דבר אחד חדש שזכיתי לעשות שם זה להצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד. בהחלט מזל, שכן במסגרת זו פגשתי את ניסים – בעלי לעתיד וסבא של עילי.

כתושבת בני ברק לא התגייסתי לצבא. בשנת 1971 נישאתי לניסים ומאז אנחנו גרים בראשון לציון, שם נולדו בנינו – גולן הבכור וניר (אבא של עילי) הצעיר.

הזוית האישית

עילי: היתה חוויה מעשירה ומלמדת עבורי. זכיתי לשמוע סיפורים מעניינים על המשפחה, לדוגמא שירו בסבא של אבא שלי ברגל.