מאגר סיפורי מורשת

שמי גבי  נולדתי ב1955 באוקלנד שבניו זילנד.

ואני הבכורה במשפחה. חוץ ממני יש עוד שתי אחיות:  קלייר ושרה. גדלנו בבית עשיר בעתיקות באוקלנד שבניו זילנד. כשהייתי בערך בגיל שמונה עשרה חודשיים חליתי בספינל מנינגיטיס, והרבה אנשים אמרו להורים שלי שכדאי לי למות אבל הוריי לא ויתרו עלי. בסופו של דבר החלמתי ממנה.

​דלקת קרום המוח (באנגלית: Meningitis, מנינגיטיס) היא מחלה זיהומית​​ שפוגעת בקרומים העוטפים את המוח ואת חוט השדרה. זהו מצב חירום רפואי שעלול להיות קטלני. הסיבה העיקרית למחלה היא זיהום. המחוללים העיקריים של הזיהום הם חיידקים או נגיפים (וירוסים). מנינגיטיס נגיפית  היא לרוב מחלה חמורה פחות ממנינגיטיס חיידקית. (אתר הכללית).

תמיד אהבתי בובות בדים וספרים, והייתי מאוד שקטה וביישנית. אז לא הייתה טלוויזיה לכן קראתי הרבה ספרים. גרנו קרוב לים ותמיד אהבתי את החוף. בכיתה ד' חליתי שוב במחלת הבלס פאלזי שגרמה לחצי פרצוף להיות משותק.

שיתוק על שם בל (מכונה גם שיתוק פנים, פציאליס ובלס פלסי; באנגלית: Bell's palsy) הוא הפרעה עצבית, המתבטאת בחולשה או שיתוק של שרירי הפנים. צד הפנים הפגוע עלול להיראות נפול או נוקשה. השיתוק נקרא על שמו של צ'ארלס בל, מנתח סקוטי שב-1829 תיאר את תפקודם של עצבי הפנים.

השיתוק על שם בל מתאר פגיעה בהולכה של עצב הפנים – אחד מעצבי הגולגולת. עצב הפנים מעצבב את שרירי הפנים. הוא אחראי בין היתר על הבעות פנים, כגון חיוך, חשיפת שיניים והרמת גבות וכן על עצימת עיניים ועל שליטה בשרירי פנים שמשתתפים באכילה ובשתייה. עצב הפנים מעצבב גם בלוטות רוק ודמעות. (ויקיפדיה)

בגיל שתיים עשרה, עברתי לבית ספר פרטי לבנות ושם החוקים היו מאוד נוקשים. היו לנו מדים גם לחורף וגם לקיץ. היינו צריכים ללבוש: כובע, כפפות, וז'קט. מדדו לנו כל בוקר את אורך החצאית והשיער. היו לנו נעלים לחוץ ונעליים לבית הספר. אהבתי מאוד את בית הספר ובסוף קיבלתי פרסים, על לימודי דת היסטוריה וגרמנית.

אחרי שסיימתי את בית הספר המשכתי לאוניברסיטה, וקיבלתי את התואר לבי אי. באותו זמן למדתי להדפיס וקצרנות כדי להיות מזכירה.

בשנת 1979 עלינו לארץ. אחרי העלייה לארץ והקמת המשפחה, גיליתי אהבה גדולה לגינה וצמחים וכיום יש לי גינה יפהפייה. בנוסף לזה התחלתי להקים מיניאטורות (העולם הקטן) והיום יש לי מעל שישים עבודות שאני מציגה בגינה ויש להם ביקוש. אני גם מתעסקת בפסיפס שמקשט את הגינה והבית. אני רוצה להפיץ את האומנות שלי כדי לשתף אחרים.

אימא שלי הייתה דיילת במטוס שנחת על חופי הים באיים בין ניו זילנד לפיג'י והוואי. ובאחת מהטיסות היא נחתה בחוף הים ומצאה צדפה עם אם הפנינה. אימא הייתה אחת משתיים עשרה בנות בכל ניו זילנד שהיו דיילות אוויר במטוסים קלים. המטוס שלה עכשיו במוזיאון. פעם הייתה דרך מיוחדת לטוס: היה אפשר לפתוח חלון, וכל הארוחות היו מבושלות על המטוס. המטוס היה בנוי משתי קומות, והרבה מקום. לא כמו היום, שיש מקום לעשרים אנשים מקסימום, והיו מדים מאוד יפים.

סבתא גבי מספרת על הצדפה :

בשנת 1952 קיבלתי מאימא שלי צדפה עם פנינה בגודל כף היד, ואני שומרת על הצדפה בשידה שליד המיטה שלי. אימא שלי הייתה דיילת במטוס שנחת בחוף הים באחד האיים. כשהיא יצאה מהמטוס היא זיהתה את הצדפה הרימה אותה מהחוף, ושמרה אותה עד שהעבירה אותה אליי. הצדפה מזכירה לי את החיים שהיו לי פעם בילדות.

חלום החלוציות 

חלמתי להיות חלוצה מאז שהייתי ילדה קטנה, תמיד אהבתי והתעניינתי בסיפורים של החלוצים בניו זילנד. תמיד התעניינתי בחיים הפשוטים, ורציתי לדעת איך מכינים מוצרים כמו סבון ונרות, איך מכינים אוכל ממעט מצרכים, לא רציתי חיים מפונקים, אז החלטתי לעזוב הכל את המשפחה, החברים, את הבית ובלי טלפון, קניתי  כרטיס לאנייה שהפליגה לאנגליה במשך חמישה שבועות, ובלי להכיר אף אחד.

הגעתי לאנגליה, עבדתי זמנית במשרדים, עד שקראתי על אחד האוטובוסים שהוא נוסע ליוון. החלטתי לעלות על האוטובוס, ועברתי כל כך הרבה חוויות בדרך, ביניהן, ישנתי על גג של בית מלון כי זה היה זול, ומהאנשים שם שמעתי על ארץ ישראל. החלטתי לטוס לתל אביב ומשם הגעתי לקיבוץ מעיין ברוך, ועד היום אני גרה שם. החיים בקיבוץ לא היו קלים, אבל הצלחתי להיקלט ולהסתדר, בקיבוץ גם הכרתי את בעלי, סבא של אריאל. חווית החלוציות שינתה לי את החיים. אין ספק החלום התגשם.

הזווית האישית

סבתא גבי: אני כל כך התרגשתי ,ואהבתי לספר על חיי לאריאל שבכלל לא הכירה, שמחתי שהיא התעניינה ושזה קירב אותנו מאוד.