מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי אלחסיד נשואה לאברהם אלחסיד, נולדתי בשנת 1950. בעלי אלברט נולד בשנת 1946 אנחנו נשואים כ-50 שנה וגרים בקריית שרת בחולון יש לנו 3 ילדים אלי הבכר, יהודית וניר בין הזקונים יש לנו 10 נכדים.

 

יום אחד ירדתי למכולת לקנות מצרכים ובעלי אלברט עבד במכולת. שם בעצם הכרנו לראשונה, הוא ניגש אליי כדי לעזור לי וכך התחלנו לנהל שיחה ותוך כדי הבנו שאנחנו גרים בניין מול בניין. גרנו באותה שכונה שנים רבות בלי להכיר אחד את השנייה. בגיל 15 משפחתו של בעלי החליטה לעזוב את טורקיה ולעלות לישראל, אבל הוריו רצו שהוא יחזור לשרת בטורקיה כדי שלא ייחשב לעריק וגם שתשמר לו האזרחות הטורקית, שכך תמיד יוכל לקבל את הזכויות שלו בטורקיה.

 

 

לאחר 4 שנים הוא חזר לטורקיה כדי להתגייס לצבא הוריו נשארו והוא גר עם סבו. השירות שלו בצבא היה 3 שנים רחוקות מהבית בטורקיה ללא חופשות, מזג האוויר הסוער והמושלג גרמו לאבדות קשות בקרב חבריו. הוא פצע את עצמו בכוונה על מנת לקבל חופשה ולראות אותי, האהבה בינינו הייתה חזקה מהרגיל וביחד החלטנו שאנחנו עוזבים את טורקיה.

 

אני בזמן הזה המשכתי את לימודיי בבית הספר ששם החינוך היה נוקשה מאוד. בבית הספר היו התנקלויות מצד הערבים המוסלמים ליהודים. המורים היו מכים אותנו בידיים עם מקל אם לא היינו כותבים ביד ימין.

לפני גיוסו לצבא שוב נפגשנו והוא סיפר לי איך היה לו בישראל ובעצם הוא סיפר שהוא חזר לפה רק כדי להתגייס. אנחנו המשכנו את הקשר והחלטנו להתארס. היות ולא יכולנו להיות מאורסים זמן ממושך משום שחיינו במדינה מוסלמית שחל איסור להיות זוג ללא נישואין. בעלי השתחרר מהשירות הצבאי בגיל 20 והחלטנו להתחתן. נכנסתי להריון וילדתי בגיל 16 את בני הבכור אלי שהוא אביה של יובל. כשאלי היה כבן שלוש החלטנו לעלות לעלות כל המשפחה לישראל, ואני עזבתי את כל משפחתי בטורקיה.

הגענו לארץ, ללא ידיעת השפה וללא מקום מגורים, קיבלנו דירה בקריית שרת בחולון ששם אנו גרים עד עצם היום הזה. הלכנו לאולפן ללמוד את השפה העברית שהיא מאוד קשה. בעלי חיפש עבודה ואני הייתי ממש צעירה בת 18 עם ילד קטן ללא שפה וללא הורים, וההסתגלות הייתה קשה מאוד.

לאחר כשנה הגיעו מרבית חברינו מטורקיה ואז החיים נהפכו לקלים יותר ושקטים יותר מכיוון שבטורקיה החיים היו בצל הטרור אצל המוסלמים. נכנסתי שוב להיריון ובחודש השמיני נסעתי חזרה לאיסטנבול, לטורקיה להוריי כדי ללדת את בתי. נשארנו שם כארבעה חודשים. אמי עזרה לי, ואז חזרתי חזרה לישראל עם תינוקת חדשה ושמה יהודית. לא היה לי קל להסתדר בלי הוריי ועם שתי תינוקות. כל היום הייתי לבד בבית ובעלי עבד במסעדה בתל-אביב מבוקר עד הערב כדי לפרנס אותנו.

עם הזמן למדנו את השפה בקושי רב, ילדיי נכנסו למסגרת חינוך וגם אני יצאתי לעבוד כמוכרת בחנות בגדים. כך הזמן חלף התחלנו להסתדר להכיר את הארץ, התחברנו עם אנשים, הכרנו חברים חדשים ודיברנו את השפה וכן גם למדנו לקרוא. 

ילדיי דיברו שתי שפות: טורקית ועברית.פעם בשנה הייתי משתדלת לנסוע לטורקיה לבקר את הוריי ואחי.

בשנת 1973 החלה מלחמת יום הכיפורים גייסו את בעלי לחזית, הוא היה לוחם קרבי ולא היה בבית חודשיים, עברנו לגור בלוד אצל אחות של בעלי עד אשר המלחמה הסתיימה ורק אז חזרנו לביתנו בחולון.

 

היום אני יכולה לסכם שהעלייה לארץ ישראל הייתה ההחלטה הנכונה לי ולבני משפחתי עם כל הקשיים שהיו מלווים להסתגלות בארץ ישראל, הקמנו דור שהם ילדינו ונכדנו שגדלים במדינת היהודים ומשרתים אותה בכבוד.

 

תחביבים שיש לנו לעת זקנה: משחקים עם הנכדים, קלפים עם החברים וריקודים למעשה לא השתנה כלום אלה רק הגיל.

שמחתי לספר לכם על עצמי ועל העלייה לארץ ישראל ותודה רבה על מפגשי "הקשר הרב דורי"

 

יהדות טורקיה: "יהדות טורקיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון,..עם הקמת של מדינת ישראל, וגם לפניה, עלו רובם של יהודי טורקיה לארץ ישראל. בסך הכול עלו לישראל כ-55,500 יהודים. כיום יש בטורקיה כ-17,400 יהודים". ויקיפדיה

תשע"ו