מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר מישור, נולדתי ב1956 בתל אביב.

נקראתי על שם דודה אסתר, האחות הצעירה של סבתא שלי. דודה אסתר נפטרה בגיל צעיר בארצות הברית, והקשר עם המשפחה שלה נותק.

שלושים שנה יותר מאוחר, התקשרה אלינו בהפתעה בחורה אמריקאית בשם אסתר, שחיפשה את המשפחה שלה בישראל. לא היה לה מושג על המשפחה; היא חיפשה הרבה זמן, ודרך המוזיאון לתולדות ראשון לציון (שם סבתא שלי גרה) היא קבלה מספר הטלפון של אמא שלי מלכה. הבחורה הזו היא אסתר גולדנברג, הנכדה של דודה אסתר מארצות הברית, וגם אמא של מיה. מאד התרגשנו להיפגש, אסתר נהפכה לבת משפחה אהובה שלנו. שתינו קריאות על שם הדודה/סבתא אסתר.

ילדותי

גדלתי במרכז תל אביב. במשפחה היו ההורים, אח ושתי אחיות קטנות. היתה לנו ילדות שמחה. לא היו לנו הרבה צעצועים, אז היינו ממציאים משחקים. למשל, ציירנו על דף נייר תמונות של ילדות, לכל אחת היה שם. גזרנו אותן ושיחקנו בהן כמו בובות. גם שיחקנו בכפתורים כאילו הם ילדים. אחר הצהריים היינו יורדים למטה לרחוב, לא היו הרבה מכוניות. כל הילדים של השכונה הגיעו, והיינו משחקים בקלאס, תופסת, גומי, או קופצים בחבל. בצהריים אהבתי להקשיב ברדיו לתוכנית שנקראה "פינת הילד", שם שידרו שם סיפורים יפים בהמשכים.

חפץ מיוחד

בבית בו נולדתי עמד שעון אורלוגין גדול. היו לו שתי משקולות כבדים ומטוטלת. השעון היה כמו ארון, היתה לו דלת, היינו פותחים אותה בזהירות, כדי להרים את משקולות כל פעם כשהן ירדו לתחתית. השעון היה מצלצל כל שעה בקול גדול. בשעה אחת צלצל שתי פעמים, בשעה שתיים צלצל ארבע פעמים ובשעה שתיים עשרה צלצל עשרים וארבע פעמים. הצלצול היה כל כך חזק ששמעו אותו מרחוק. פעם מישהו שאל אותנו אם זה צלצול של כנסיה. את השעון סבא וסבתא שלי הביאו מפולין עשו לו עלייה לישראל בשנת 1923. מאז השעון איתנו ואנו לא מוכנים למכור אותו.

תחביבים

בתור ילדה היו לי הרבה אוספים: מפיות, מחזיקי מפתחות, קופסאות גפרורים, פרחים מיובשים, גלויות נוף.

בתור נערה התחלתי לכתוב מכתבים לנוער בגילי. קראו לזה חברים לעט. היו לי חברים בארץ וגם בחו"ל. כתבתי להם באנגלית וכך למדתי ותרגלתי את השפה האנגלית. במשך השנים המשכתי לכתוב, ועד היום יש לי חברים לעט ביותר מחמישים מדינות בחמש יבשות, בניהן: נורבגיה, הולנד, תאילנד, מקסיקו, דרום אפריקה ואוסטרליה. לצעירים היום זה נראה משונה, כי הם רגילים לכתוב באינטרנט, בקיצור. לא מבינים מה זה לכתוב בכתב, יש ולשלוח במעטפה עם בול.

יציאה לגמלאות

יצאתי לגמלאות לפני ארבע שנים, אחרי שעברתי ברצף ארבעים שנה. העבודה שלי היתה במשרד במחלקת משכורות, עבודה מעניינת, אבל מאד אחראית. מאד שמחתי לצאת לחופש ארוך", גם סבא יורם יצא באותו זמן. אז אנו אוהבים לטייל ביחד בכל מיני מקומות בארץ, לראות את הטבע, וגם בעוד ארצות. אני עובדת מעט, בלי לחץ. וגם מתנדבת בבית ספר עוזרת לתלמידים במקצועות השונים, וכמובן מבקרת את המשפחה המורחבת.

הזווית האישית

מיה: אהבתי ללמוד על העבר עם הדוד והדודה שלי. הם סיפרו לי על הרבה דברים מעניינים שלא ידעתי לפני התוכנית. למדתי על המשפחה שלי ועל המסורות שלנו.

אסתי: היה לי מאד נעים. מיה מאד נעימה ונחמדה. למדתי שהרבה השתנה בין הדורות, היום החיים מאד שונים מהתקופה שלנו, אבל עם רצון טוב אפשר לגשר ולהבין אחד את השני.