מאגר סיפורי מורשת

היי! שמי אירינה יורוביצקי, סבתא של מיכאל.

ארצה לספר לכם קצת מסיפור חיי.

גרנו בבית גדול וידידותי, הבית היה מעוצב, היה כל מה שצריך לחיים, הייתה גינה גדולה שצמחו בה פירות. אחותי אנה עזרה לי לעשות שיעורי בית, ואני גם זוכרת איך היא קלעה את הצמות שלי, היה לי שיער ארוך מאוד ולא יכולתי להתמודד עם זה בעצמי.

בימי ראשון, תמיד התכנסנו לארוחות בוקר, צהרים וערב, דיברנו על הרבה, שיתפנו בתחומי העניין שלנו ודנו בהרבה סוגיות ובעיות. מאוחר יותר האחיות הגדולות שלי התחתנו והתגוררו עם משפחותיהם, עם הזמן, נולדו להם ילדים, אחיינים שלי, מאוד אהבתי לשחק איתם ועכשיו הם מבוגרים עצמאיים, כולנו גרים בישראל, יש לנו יחסי ידידות טובים מאוד, שאני מאוד שמחה עליהם.

 בילדותי

יש לי זיכרונות טובים מאוד מבית הספר, היה כיף ומעניין. אני עדיין חברה של חברה שלי, שגם לה קוראים אירינה, היא גרה עכשיו באמריקה, אנחנו כל הזמן בקשר ברשתות החברתיות, אנחנו זוכרות את הנעורים שלנו, אנחנו זוכרות חברים ותיקים. אנחנו חברות מגיל שבע ועכשיו אנחנו בנות 75! לזה קוראים ידידות ואני מאוד מעריכה את זה.

העלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 1992, "העלייה הגדולה לישראל מברית המועצות לשעבר, בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון" (ויקיפדיה).

ההגירה לישראל הביאה הרבה דברים חדשים לחיים שלי. היכרות עם הארץ, כל מנהגים חדשים, אנשים, ידע חדש ויחד עם זאת צריך לחיות ולעבוד. בכלל, ההגירה היא תהליך מאוד קשה, אבל הצלחנו להתגבר עליו ועכשיו אנחנו חיים במולדתנו ההיסטורית.

הזוית האישית

מיכאל: לי ולסבתא היה מעניין מאוד לספר וללמוד אחד מהשני דברים חדשים.