מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אורית סלע, נולדתי בקיבוץ יזרעאל ב-21.1.1953, לדליה ונתן ז"ל.

אבי היה איש פלמ"ח מחטיבת "יפתח" שנלחם על חורבות הכפר הערבי זרעין, ושם יחד עם חבריו מההכשרה הקימו את קיבוץ יזרעאל.

גדלתי בקיבוץ עד גיל חמש. ב-1956 בזמן מלחמת סיני, חוויתי כניסה למקלט, כשההורים באו לקחת אותנו בלילה. שהינו במקלט מספר ימים. אני זוכרת מעט מאוד פרטים מהחיים בקיבוץ.

כשהייתי בת חמש עזבנו את הקיבוץ, ועברנו לגור בחצר של בית החולים עפולה, בעקבות עבודתה של אימי כאחות בבית החולים, במחלקת ילדים. הייתי עצובה כשעזבנו את הקיבוץ, וכשנכנסתי לגן בבית החולים, ראיתי תמונה של חיים נחמן ביאליק תלויה על הקיר, ואמא שלי אמרה לי שאפילו חיים נחמן ביאליק עבר איתי. בחצר בית החולים גדלתי עד גיל שתיים עשרה.

בבית החולים התנהלנו למעשה כמו בקיבוץ, היינו נפגשים אחה"צ ומשחקים במשחקי חצר, לא היה טלפון. לקראת כיתה ו' עברתי ל"גבעתיים". המעבר היה קצת קשה משום ששוב נאלצתי להיפרד מחברות, אך מהר מאוד קשרתי קשרים חדשים. החיים ב"גבעתיים" היו לי מאוד טובים גם בגלל הפעילות בתנועה, החברים, החוגים, והסבים שגרו שם. ביתם של הסבים היה בסמוך לקן של "הנוער העובד והלומד" ביקרתי אותם הרבה והייתי מבלה שם הרבה, ובעיקר סייעתי לסבתא שהייתה נכה.

עד סוף כיתה ה' למדתי בבית הספר "אלון יזרעאל" ב"עפולה". בית הספר היה מורכב מילדי "עפולה" העיר, ילדי מושב "מרחביה" , ילדי מושב "בלפוריה", ילדי בית חולים "העמק" וילדי המעברה מ"עפולה". היינו מגיעים בהסעה מיוחדת מבית החולים, וההסעה הייתה אוספת אותנו בסוף היום ומביאה אותנו ישר לחדר האוכל לא. צהריים. בכיתות א'-ג' הייתה לנו מורה שמאוד אהבתי אותה. קראו לה בלהה ובכיתה ד' היא יצאה לשבתון והגיעה מורה שפחות אהבנו. כשהבנים הרגיזו אותה היא הייתה מכה אותם עם סרגל על הידיים. כל בוקר לארוחת העשר היינו מקבלים בקבוקי חלב, ויום אחד כשהייתי תורנית, ניקיתי את לוח הכיתה במקום עם ספוג ומים עם ספוג וחלב, והמורה לא הצליחה לכתוב על הלוח בגלל השומן של החלב.

מכיתה ו' עד ט' למדתי בבית ספר "כצנלסון" ב"גבעתיים". לא הייתה אז חטיבת ביניים,  למדנו עד כיתה ח' ביסודי ואז עברנו לתיכון. אני התחלתי את התיכון ב"קלעי" ב"גבעתיים". בסוף כיתה ט' עברתי לבית ספר "רביבים" ברמת גן. שם עשינו בגרות מלאה, נאלצנו לשנן הרבה חומר, כאשר בצרפתית, אנגלית וספרות הייתה למידה מוגברת, והבחינה הייתה גם בכתב וגם בעל פה. הבוחנים בעל פה היו בוחנים חיצוניים.

מכיתה ו' היינו בתנועת נוער "הנוער העובד והלומד". היינו נפגשים אחה"צ בשכונה עם החברים, או בקן של התנועה והולכים לחוגים, אני בדרך כלל הייתי בעיקר בחוגי אומנות.

כשהייתי בקיבוץ ישנתי בבית הילדים. מהגן ועד הנישואים שלי גרתי בבית עם ההורים. הקשר עם הורי היה טוב עד שעצבנתי אותם, ואז גם חטפתי. להורי היה מאוד חשובה ההצלחה בלימודים, לצד הקשרים עם החברים, הפעילות בתנועה והקשר עם המשפחה הרחבה.

בתקופה שלנו לא היו טלפונים סלולריים וגם לא טלפונים רגילים בכל בית. היינו הולכים לבתים של חברים, עומדים מחוץ לבית ושורקים להם שירדו למטה. החברות הייתה מאוד טובה נוצרו קשרים מאוד טובים, חמים ואוהבים, אהבנו מאוד לשהות ביחד לשחק במשחקי חוץ (גומי, קלאס, חמש אבנים, מחניים ועוד), ללכת לסרטים, ללכת לספריה העירונית ולתנועת הנוער. במסגרת תנועת הנוער יצאנו לטיולים ומסעות בכל הארץ. היינו פעילים במבצעי התרמה שונים והיינו גאים שאנחנו חוזרים עם שקיות מלאות בכסף.

לפני כחמש עשרה שנה, חודש הקשר עם חברותי וחברי מבית הספר בעפולה. אנחנו נפגשים אחת לחודש/ חודש וחצי, משתפים בחוויות מטיילים יחד, ובעיקר מאוד מאוד נהנים לבלות ולשהות ביחד זה עם זו. לי אישית המפגש המחודש היה מאוד מרגש כי הקשר שלי איתם נותק לארבעים שנה כמעט, אחרי שעזבתי לגבעתיים. עם חברי מבית הספר מהתיכון כמעט ולא נשמרו קשרים אחרי הנישואים שלי.

בתקופת הילדות/נעורים, שהייתה תקופה מאוד טובה לי, הקשר עם המשפחה הרחבה: סבים, דודים, בני דודים וקרובים מדרגות אחרות היה מאוד חזק ובעל ערך. לדוגמה בחופשים ביליתי אצל הסבים במושב, או אצל דודים בקיבוץ, וכך הצלחתי להרחיב ולהגדיל את מעגל החברים לאורך השנים. היינו נוסעים הרבה עם ההורים ועם החברים של ההורים לטיולים – לא בחול! אלא בארץ. אבא שלי כאיש פלמ"ח חשף אותי ואת אחיי למורשת קרב, במיוחד קרבות מלחמת העצמאות הקמה של ישובים, טבע והיסטוריה כללית של ארץ ישראל, משהו שהיום אני מרגישה שהנכדים כבר פחות מתעניינים, ופחות מעמיקים בו. את החגים חגגנו עם המשפחה המורחבת.

בתור ילדה חלמתי להיות מורה וחלק גדול מהמשחקים עם החברות היו סביב הנושא הזה. במהלך תקופת הצבא חשבתי שארצה ללמוד ריפוי בעיסוק, אך בתום תקופת הצבא מצאתי את עצמי צועדת לכיוון הסמינר למורים, ונרשמת ללימודי חינוך מיוחד, תחום בו אני עוסקת עד היום.

עם סיום לימודי התגייסתי לנח"ל. שירתי באזור אל עריש ורפיח בתקופת מלחמת יום כיפור.

לאחר נישואי לסבא גיורא הצטרפתי לקיבוץ מגידו, בו אני חיה עד עצם היום הזה, פעילה ומעורבת בתחומי החיים בקיבוץ.

  וזה מה שיש לי להגיד לדור הצעיר:

משפחה היא ערך עליון, יש הרבה מה לשמוע, ללמוד מההורים, מהסבים, מהדודים ומניסיון החיים שלהם. חשוב להקפיד לשמור על קשרים טובים עם חברים וחברות , להרחיב מעגלי השתייכות לאורך השנים, לדעת לטפח ולשמר אותם. לתת כבוד להורים, משפחה, חברים, מבוגרים בקיבוץ, פשוט לכבד. החיים הם דרך, מסלול עם עליות ומורדות, לפעמים אנחנו מטפסים והדרך קצת קשה, ולפעמים הדברים באים בקלות. לשמוח עם הטוב, לדעת להתגבר על קשיים ולהודות על היש. לדעת שלא הכל בא בקלות ולפעמים צריך להשקיע מאמצים, לחלום ולא לוותר כדי להגשים חלום. לנו המבוגרים יש עוד מה ללמד אתכם מהניסיון שצברנו.

הזווית האישית

הנכדה נועם: אני מאוד נהניתי להקשיב וללמוד מחייה של סבתא בצעירותה, ולדעת עליה עוד דברים שלא ידעתי לפני כן.

סבתא אורית: שמחתי בבחירתה של נועם בי לתהליך הלמידה בנושא הקשר הרב דורי, נהניתי לספר ולשתף את נועם בהתפתחות שלי מילדות לבגרות.