מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי. מקורו של השם שלי הוא מהתנ"ך (ממגילת רות). שם החיבה שלי היה ׳נום׳, לא היה סיבה לשם החיבה, פשוט קיצור של השם. ׳לולב׳ שם המשפחה שלי לא שונה. אחרי החתונה שמי הוא נעמי גרוס, גם גרוס לא שונה אף פעם.

נולדתי בארץ בקיבוץ עין החורש, גדלתי שם עד שהתחתנתי. תאריך הלידה שלי הוא 17 במרץ 1938. אנחנו שני אחים ואני הקטנה במשפחה, לא הרגשתי יחס מיוחד. אני גדלתי בבית ילדים בקיבוץ. אח שלי היה בוגר ממני בארבע שנים כך שלא נפגשנו כל כך הרבה כי לו היו עיסוקים אחרים, אבל כשהיינו נפגשים בחדר ההורים לפעמים הינו משחקים ולפעמים הייתי מרגיזה אותו.

הסיפור שלי מהילדות התחיל מהרגע שנולדתי. הייתי בבית תינוקות ושם טיפלו בי מטפלות ובשעה 16:00 אחר הצהריים ההורים באו לקחת אותי הביתה או לטייל והיו מחזירים אותי לקראת הערב לבית התינוקות כדי להתארגן לשינה. כך זה המשיך מאז עד סוף היסודי שנמשך עד כיתה ח. בכיתה ח עברנו כולנו (הקבוצה שלי מבית הילדים) למוסד שהיום נקרא ׳בית ספר חינוכי׳ עד כיתה י״ב וגם שם גרנו בחדרים משותפים. באזור גיל 12 -13 קיבלנו פעם ראשונה לקבוצה שלי זוג אופניים, היו תורים ללימוד רכיבה על אופניים. כשהגיע תורי התחלתי לרכב ופתאום הבנים צעקו שאוטו מגיע ואני נפלתי לתעלה. מאז לא רכבתי על אופניים.

חדר ההורים (הבית של הורים) היה חדר אחד (כשגדלתי הבית גם גדל לגודל של חדר וחצי). כשהיו שיפוצים בבית-הילדים עברנו לחדר ההורים, ואז מתחת למיטה של אימא ואבא היה ארגז מצעים שבו ישנתי. בית ההורים היה עשוי מבטון וכשעברנו בית הוא היה בנוי מבלוקים.

בית הילדים היה בן חמישה חדרים, בכל חדר היו ארבעה ילדים. היה פרוזדור גדול שחיבר בין החדרים ושם היו פינת צעצועים, מקלחות וארונות. בבית הילדים בגיל (5-7) היה חדר אוכל ששם אכלנו. כשגדלנו היה לנו חדר אוכל בנפרד וגם הכיתות היו בנפרד. לנו בקיבוץ לא היה בית כנסת אבל היה חדר אוכל למבוגרים, הייתה מרפאה, היה נוף מהמם, הייתה מכבסה משותפת, מחסן בגדים המשותף לכל חברי הקיבוץ ומקלחות למבוגרים.

מאוד אהבתי את החגים והמשחקים בקיבוץ. אני הכי אוהבת את פסח בגלל המסורת שהייתה בקיבוץ. המשחקים שאהבתי היו מחבואים, דג מלוח, חפש את המטמון, מחניים, תחרויות ובכלל -אהבתי את חברת הילדים. גיורא ויונה (בתקופות שונות של החיים שלי) היו חבריי הטובים ביותר.

בגיל שמונה קיבלתי מסבא שלי ספר של "שירים ופזמונות לילדים" של חיים נחמן ביאליק. מאז ומתמיד אהבתי לשיר, בילדותי הייתי במקהלה וגם בתנועת הנוער שרתי הרבה והיום אני לפעמים נזכרת בשירים ושרה לעצמי, לפעמים גם שירים של היום. השיר שאני יודעת עד היום הוא ״קן לציפור״ ו״השעון בכה מאוד״.

הספר שקיבלתי מתנה מסבי

לנו בקיבוץ לא הייתה חטיבת ביניים לכן למדתי ביסודי עד כיתה ז׳ כולל. המורה שלי היה נפלא. בתיכון קיבלנו מחנכת שהגיעה מירושלים לקיבוץ וקראו לה יהודית ברטוב, אשתו של הסופר חנוך ברטוב. אהבתי את המקצעות ההומניים. בתיכון למדתי עד י״ב. אירועים שאני זוכרת במיוחד הם שמאד שמחתי כשהתקבלתי להדריך קבוצה בתנועת הנוער. אירועים עצובים שזכורים לי הם שהבן של המטפלת בבית הילדים נהרג, וכשסבא שלי נפטר.

מקום העבודה הראשון שלי היה בלול שבקיבוץ בגיל 18, שם המשכתי לעבוד גם אחרי הצבא, עד שהתחתנתי ועזבתי את הקיבוץ. מאוד אהבתי לעבוד בלול, לא בחרתי לעבוד שם, בחרו אותי. עבדתי בלול שנתיים או שלוש והמקצוע הזה לא מלווה אותי .

שירתי בחיל האוויר בתור סמלת ח"ן (המפקדת על הבנות בחיל אוויר), שם הכרתי את בעלי. כשהתגייסתי בדיוק  פרצה מלחמת סיני, אני לא השתתפתי במלחמה. אחי השתתף בתור טייס מסוקים קלים. היה רגע מסוים שלא ידענו איפה הוא אבל הכל נגמר בטוב. בזמן המלחמה הייתה מתיחות בארץ אבל אנחנו ניצחנו. אחרי הניצחון ישראל החזירה את השטחים למצרים בהוראת בן גוריון.

התחתנו בשנת 1960 כשהייתי בת 22. החתונה שלי הייתה בקיבוץ עין החורש, היינו שלושה זוגות שהתחתנו ביחד והייתה מסיבה לכולנו, יש לנו הרבה תמונות מהחתונה.

הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל הייתה עם בעלי לוינה ללימודיו, שם חיינו חמש שנים ושם גם נולד בני הבכור, בהיותי בת 24. אני הייתי המזכירה של בעלי תוך כדי טיפול בילדי. נולדו לנו שני בנים ובת. בשנים האלה טיילנו באוסטריה, משם נסענו לצרפת וללונדון. במשך השנים נסעתי הרבה לארצות הברית לבקר את שני ילדיי ואחר כך עם השנים נסעתי לאוסטרליה לבקר את בני ומשפחתו שגרו שם כמה שנים. המדינות שנסעתי בנוסף לכל אלה שסיפרתי היו: ניוזילנד, שוויץ, גרמניה, דרום אמריקה, ויאטנם, קמבודיה, איטליה, דרום אפריקה וכרתים.

אני חושבת שהאירועים הכי משמעותיים בחיי הם שפגשתי את בעלי, שהתחתנו ושנסענו ביחד לוינה, הלידות של ילדיי והלידות של נכדיי. מקרה שהשאיר עלי חותם עמוק הוא מותה של בתי שנהרגה בתאונת דרכים באפריקה, מקרה שההתמודדות איתו איתגרה אותי מאד. ילדיי חיים בארץ ואני מאושרת מכך, ובני הבכור גר בבית לידי.  לשני בניי יש שלושה ילדים, ולי יש שישה נכדים מקסימים ומתוקים, ואני בכיף מטפלת בנכדיי וצופה בהם גדלים.

הזוית האישית

סבתא נעמי: היה לי לעונג להשתתף בתכנית, לספר את סיפור חיי לרוני ולבלות איתה זמן משותף.