מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי סילבצקי נולדתי ב1950 בכפר סבא.

בחמש שנותיי הראשונות גרנו בחדר מושכר בדירת שני חדרים, יחד עם משפחה נוספת, כשהשירותים והמטבח משותפים. עריסתי הראשונה הייתה תיבת תפוחי זהב. מזון היה בהקצבה שנקראה צנע. מקרר היה ארגז כמו צידנית, וכדי לקרר היו צריכים לקנות קרח, ממוכר שעבר עם עגלה וסוס, עם "בלוקים" של קרח והכריז על בואו עם צלצול בפעמון. על טלפון, טלוויזיה, מחשב בכלל לא חשבנו, לא העלו על הדעת שיהיה. גם על מכונית לא חלמנו. חיתולים היו מבד, וכביסה כיבסו ביד, והרתיחו בדוד מים מעל מדורה. לא היה גז בישול ובישלו בפתיליות על נפט.

היה מעט מאוד אבל בשביל הילדים היו מוכנים לעשות הכול ועוד. בבית לא דיברו על השואה ולא היו מוכנים בשום פנים לנסוע לפולין או לגרמניה. לא היו סבים וסבתות וכל החברים של ההורים היו לנו כמו דודים ומשפחה.

סיפורה של תמונה

הצווחן בתמונה זה אני וההורים המאושרים הם הורי, סבתא רבתא שלך חנה וסבא רבא שלך יחיאל. התמונה כפי שברור צולמה בימי הראשונים. נולדתי בכ"ב בשבט תש"י (8.2.1950) שבוע אחרי ט"ו בשבט. כשהוציאה אותי אימי מבית היולדות בכפר סבא, באופן נדיר, אולי לכבודי, כל הארץ כוסתה בשלג לבן, לא רק ראשי ההרים, גם העמקים והשפלה. הורי היו רגילים לשלג, רק שנים ספורות קודם לכן, בסיומה של מלחמת העולם השנייה, השתחרר אבא ממחנות הכפייה בגרמניה, ואמא השתחררה לאחר צעדת המוות, ממחנה ההשמדה אושוויץ. משפחות הורי הושמדו בשואה והם נותרו לבדם מלבד אח אחד של אמא, דוד מיכאל.

באותן ארבע וחצי שנים הספיקו הורי להעפיל לארץ, להיות מגורשים לקפריסין על-ידי הבריטים שעדיין שלטו בארץ. במלחמת העצמאות, השתתפו בקרבות שנערכו בקיבוץ סעד שהותקף על-ידי הצבא המצרי. בתי הקיבוץ חרבו והחיים עברו לתעלות ולבונקרים.

אם מתבוננים היטב בתמונה אפשר להבחין בקעקוע מספר על הזרוע השמאלית של אימי, שקועקע באושוויץ בתקופת השואה על-ידי הנאצים. המספר 52524 מסתכם ל- 18 ובגימטרייה ח"י, המספר שנתן תקווה לחיים לאימי לאורך אותן שנים קשות.

הזווית האישית

סבא יוסי: מאוד מאוד נהניתי. גם להיות עם הנכד שלי וגם מהתהליך.

רועי: מאוד נהניתי והיה לי כיף להיות עם סבא ולשמוע את סיפוריו.