מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה לוי, נולדתי בתל אביב בשנת 1952, בת שנייה להוריי ברטה וגיום לוי. הפרש השנים ביניהם היה עשר שנים, ביני ובין אחותי חמדה שנה אחת בלבד. אבי יליד סלוניקי ביוון, נלקח עם משפחתו הגדולה למחנות ההשמדה בפולין, מכל משפחתו הוא נותר עם שני אחיו. פצע שמעולם לא הגליד, אך אבי היה איש חזק. הוא לא דיבר על מה שעבר עליו, עלה לארץ והחליט להשתקם ולחיות. רוב היוונים הגיעו לדרום תל אביב, לוינסקי, פלורנטין … הוא התחיל לעבוד בסבלות, קנה אופנוע עם ארגז מקדימה ועשה הובלות.

אמי נולדה בבולגריה, בת זקונים למשפחה עם חמישה ילדים. לימים עלתה לארץ בגיל 16 בעליית הנוער של השומר הצעיר והגיעה לקיבוץ שמיר עם חברותיה מבולגריה. כשהיתה בת 17, הכירה את אבי בחתונה של חברתה שנישאה לבחור יווני. אבי, שהיה בן 27 עם ניסיון חיים, שם עין על אמי, חיזר אחריה והציע לה נישואין.

לאבי היה חבר טוב, יווני כמובן, נשוי עם ילדים והוא ממש אימץ את אבי. לאחר חתונתם עברו לגור בביתו. בתקופה זו אמי למדה את סודות ניהול  משק הבית ובמיוחד לבשל, ועלתה התלמידה על מורתה, המאכלים של אמי – ללקק את האצבעות.

גדלתי בבית שמח מלא חום ואהבה, מה שנתן לי חוט שדרה ובטחון עצמי. אחותי למדה אקורדיון ועשתה חיל. אני זוכרת איך כל שבת נכנסנו למיטה של אימא ואבא ואחותי היתה מנגנת לנו. אמי, שהייתה אישה קדושה ממש, טיפחה וטיפלה באבי במסירות אין קץ, כדי לעשות לו טוב אחרי כל הסבל שעבר.

למדתי בבית ספר ביאליק, הייתי שובבה גדולה ולא פעם החזירו אותי הביתה באמבולנס ותמיד עם סימני פצעים בברכיים ובמרפקים. אבי, שלמד עוד ביוון באליאנס, רשם אותי ואת אחותי לביה"ס אליאנס ברמת אביב. אבי נכנס לשותפות עם חבר יווני במעדניה בלוינסקי. תמיד היה שפע בבית למוצרים שופרא דשופרא. חונכנו לצניעות, אמי לא נתנה לי לצאת עם תפוח או שקדים, כי לא לכולם יש.

שנות התיכון קירבו מאד בין אחותי וביני ונעשינו חברות הכי טובות עד היום. אהבנו את התרבות הצרפתית, המוסיקה והשפה. שנות התיכון היו מאוד מעצבות עם חוויות. בגיל 17 יצאתי לחו"ל במסגרת נוער לנוער, איזה כיף זה היה! בחופש הגדול לפני הגיוס לצה"ל פגשתי בחוף הים בשרתון את שוקי שלימים היה בן זוגי. זו הייתה אהבה גדולה.

התגייסתי ושירתי כמש"קית חן בצריפין. התחתנתי בגיל פחות מ-20. בגיל 23 ילדתי את מור, בתי הבכורה ועד גיל 29 כבר היו לי ארבע בנות, האחרונות תאומות, אחת מהן היא אימא של ליאור.

אין לתאר את האושר שחשתי עם היותי אימא. במהלך השנים עבדתי לרוב בעבודות טיפול, ניהלתי מכון לפיזיותרפיה ורפואה משלימה, עשיתי עיסוי הוליסטי ורייקי, עבדתי בפנימיה לאוכלוסייה עם פיגור שכלי, אי שקטים עם הפרעות התנהגות. למדתי יוגה לחינוך מיוחד ועסקתי גם בטיפולים במים, כל מה שיכל להרגיע.

גם היום אני מאושרת מבנותיי ועשרת נכדיי, אומרת כל יום תודה על מה שיש לי, וגם על מה שאין.

בשורה העליונה, מימין לשמאל: אני ביום חתונתי, אמי מחזיקה את מור ואני לידה, אמי ואבי מטילים עם מור בתי הבכורה בגן העצמאות בת"א. בשורה התחתונה, מימין לשמאל: אני רוקדת עם אבי באחת מיני רבות המסיבות שהורי עשו, שלושת הבנות הצעירות שלי (התאומות טל ומיכל ושני) להן קראתי 'מאפיה', אחותי חמדה ואני

קישור לסיפור בפורמט PDF: נולדתי בתל אביב בשנת 1952

סרטון: סיפורה של סבתא רינה לוי

הזוית האישית

סבתא רינה: אני רואה בתכנית הזדמנות מבורכת להדק את הקשר עם נכדי ליאורי, להטיב להכירו ולעורר בו את הסקרנות להכיר אותי ולשאול שאלות. הקבוצה היתה נפלאה והרגשתי שלמדתי הרבה מסיפורי החיים של כולם. יוזמה מבורכת בעליל.

ליאור הנכד המתעד: אני ממליץ על תכנית הקשר הרב דורי כי אני למדתי על סבתא שלי וסבתא שלי למדה עלי. למדתי על ההיסטוריה המשפחתית, למדתי שסבתא שלי מלאה סודות שלא ידעתי עליהם. היה כיף לדבר עם הרבה ילדים והרבה סבים וסבתות. תודה על תקופה מדהימה.