מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה לוין, נולדתי בתאריך 21.10.1947 בוילנא ליטה.

משפחות הוריי מינה ואליהו היו ילידי וילנה שבליטא, שבין שתי מלחמות עולם (1918-1939) הייתה חלק מפולין. וילנה באותם שנים הייתה מרכז יהודי תוסס עם חיי קהילה ותרבות מפותחים. כמו כן, במקום הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה. מלחמת העולם השנייה פרצה בשנת 1939 כאשר גרמניה תקפה את פולין ממערב ובמקביל כבשה ברה"מ את ליטא וסביבתה כולל וילנה בהמשך להסכמים בין גרמניה לברה"מ.

לאחר הכיבוש הרוסי הצליחה משפחת אמי לברוח מזרחה לברה"מ שם שהתה עד שנת 1945 וכך הצליחה להינצל מזוועות המלחמה. מצד אבי רק הוא הצליח לברוח וכל משפחתו שנשארה הושמדה בגטו וילנה. אבי היה נגן כלי נשיפה ובזמן המלחמה שירת בצבא האדום, כנגן בתזמורת צבאית. בתום המלחמה החלה חזרה של שארית הפליטה של יהדות וילנה לעיר. אמי ומשפחתה חזרו לווילנה ההרוסה וכך גם אבי אחרי שהשתחרר מהצבא, שם הכירו ונישאו.

הוריי, אמי ואבי

נולדתי בעיר וילנה בשנת 1947. בשנת 1953 נולד אחי שמעון. גדלתי בעיר עד 1957 ובאותה שנה היגרנו לפולין, שהיעד הסופי הוא לעלות לישראל.

אבי, אמי ואחי, בוילנה 1954

העלייה לישראל בשני שלבים

הגירה מברה"מ לפולין התאפשרה ליהודים שגרו בוילנה שהייתה פולין עד שנת 1939, כי חלק מחזרה של אוכלוסייה יהודית לפולין. ההגירה לפולין הייתה השלב הראשון בדרך לעלייה לישראל. לא הייתה דרך להגר מברה"מ ישירות לישראל, לכן עלייה הייתה בשני שלבים: הגירה  לפולין, שהות של פרק זמן בפולין ובהמשך עלייה לישראל. בפולין שהינו שנתיים, חלק מהזמן במחנה מעבר עם עוד רבים שהיו בדרכם לישראל וחלק מהזמן גרנו בעיר שבאזור שלזיה שבדרום מערב פולין.

עלינו לארץ בשנת 1959 לשכונה בראשון לציון בשם עזרא וביצרון כיום רמת אליהו. השכונה נבנתה על חולות באזור שומם והתאפיינה כשכונת עולים שעלו מארצות שונות, ערב רב של אנשים שהגיעו ממקומות שונים בעולם. מגוון גדול של תרבויות ומנהגים. התקופה הראשונה הייתה קשה במיוחד עבור הוריי מאחר וגרנו בצריף ללא חשמל, ללא דרכי גישה וללא מים, המצב היה קשה כלכלית וחברתית.

לילדים התקופה הזאת דווקא הייתה מעניינת, הרבה חופש, התרוצצות בחולות, פחות מסגרות מחייבות, היכרויות חדשות ובמקרים מסוימים גם פריקת מסגרות.

הוריי היו ללא עבודה תקופה ארוכה ועקב כך היינו במצב כלכלי קשה. אחרי מספר חודשים הצליח אבי למצוא עבודה בתל אביב וזה הקל מאוד בתהליך הקליטה של המשפחה. שנה אחרי העלייה, עזבתי את הבית ובמסגרת עליית הנוער עברתי לקיבוץ משמר העמק במטרה ללמוד עברית ולהקל על הקליטה. שם שהיתי שלוש שנים. במשך התקופה הזאת התאפשר לי להכיר בצורה יסודית יותר את הקיבוץ את הנוער "הצברי" ולנסות לרכוש שפה חדשה ולהשתלב בצורה טובה יותר בהוויה הישראלית.

משמר העמק

בקיבוץ הכרתי את החברה השורשית, הצברית הארץ ישראלית ממקימי המדינה. עולם שונה ממה שהכרתי בבית ובשכונה ממנה באתי.

כחניך בקבוצת נוער חוץ שויכתי למשפחה ואליה הייתי מגיע בזמני הפנוי כדי להרגיש שייכות ותחושה משפחתית. בשנים שהייתי בקיבוץ שילבנו לימודים ועבודה. מקובל היה שבמחצית הראשונה של היום למדנו ואחר הצהריים עבדנו. עבדתי בפלחה ובמשתלה. חוויתי חוויות ייחודיות שלגבי ילד חוץ היוו עולם חדש שונה ומרתק. למדתי המון היסטוריה על היווסדות הקיבוץ על המאבקים להתבססות של הישוב היהודי בארץ ישראל ועל מלחמת העצמאות.

אחרי שלוש שנים חזרתי הביתה להורי. המצב בבית השתפר שני ההורים עבדו והמצב הכלכלי היה הרבה יותר טוב. סיימתי את בית הספר היסודי המשכתי בתיכון והתגייסתי לצה"ל. שירתי בחיל האוויר ואחרי שלוש שנים השתחררתי.

אחרי השחרור המשכתי בלימודים ובשנת 1971 התחתנתי עם עדנה לבית בלאט והקמנו משפחה. בשנת 1972 נולד בנינו הבכור עידו וב-1977 נולד בנינו השני רון ובשנת 1986 נולד הבן השלישי אלי.

חתונה שלנו – עדנה ושלמה 1971

עדנה ושלמה – 2006

שלושת הבנים באירוע בת המצווה של שירה

עדנה בלאט נולדה בפולין בשנת 1948. בשנת 1957 עלתה לישראל לעזרא וביצרון עם אביה ואחיותיה, אימא נפטרה בפולין, כך שהיא גדלה ללא אימא. היא סיימה בית ספר יסודי המשיכה בתיכון והתגייסה לצה"ל. אחרי הצבא למדה וכפי שציינתי בשנת 1971 התחתנו.

עדנה התחילה כמורה בקריית החינוך "קציר" ברחובות. עם הקמת חטיבה חדשה בתחילת שנות ה-90 והמשיכה בתפקידי הוראה כמורה לספרות ולשון, תפקידי ניהול עד שב-1999 התמנתה כמנהלת קריית החינוך וניהלה את הקריה עד 2008 שנת פטירתה.

סבתא עדנה לוין ז"ל – צילום משנת 2007

בשנת 2001 נולדה נכדתנו הבכורה שירה ואחריה נולדו עוד שבעה נכדים ונכדות: יהלי, יותם, עדי, נדב, אלון, ליאור וליה.

בוסטון ארה"ב – ליאור וליה 2022

נכדים בנס ציונה – שירה, אלון, עדי, יותם, נדב ויהלי 2018

כחלק מהחוויות המשותפות שלי ושל עדנה ברצוני לציין את האהבה לטיולים בארץ בחיק הטבע וטיולים בחו"ל.

תמונה מטיול-1991

הזוית האישית

סבא שלמה: ברצוני לציין את החשיבות הרבה שאני רואה ביכולת להעלות ולשמר את הזיכרון של תולדות המשפחה בעשורים האחרונים למען הדורות הבאים ולהודות ליוזמי הרעיון.

נדב: לדעתי, תוכנית הקשר הרב דורי הייתה מאוד מהנה ומלמדת על משפחתי ועל סבי וסבתי דברים שלא ידעתי לפני כן. תוכנית זו הייתה מאוד חוויתית ומעשירה.