מאגר סיפורי מורשת

מזל עלתה לארץ בשנת 1951 מעיראק. בעיראק היא התגוררה בבגדד שזו עיר הבירה. כשמזל עלתה לארץ היא הייתה ילדה קטנה ועלתה ביחד עם משפחתה. מזל מספרת: "אני זוכרת כשישבתי במטוס לא ליד אימא ואבא שלי, עלה חייל עם מכנסיים שהיו עד הברכיים וחבש כובע. הוא אומר לי בערבית 'תחגרי את החגורה, אם לא את תמותי', הוא הפחיד אותי, ובגלל שלא ישבתי ליד ההורים זה היה עוד יותר מפחיד". מזל הוסיפה: "האמת, אם תשאלו אותי, לא ידעתי לאן אני באמת הולכת, לא ידעתי מה זה ארץ ישראל, מה אנחנו עומדים לעשות שם, כלום לא ידעתי".

ההגעה ארצה

כאשר הגענו לארץ העבירו אותנו למחנה קליטה שנקרא "שער העלייה". זה היה מחנה קליטה ומעבר לעולים שהגיעו מנמל חיפה והוא היה בחיפה. שם הונפקה להם תעודת הזהות הישראלית וקיבלו חיסונים שונים וכן ציוד בסיסי שכלל מיטה, שמיכות וכלי אוכל.. מזל מספרת: "שמו אותנו במחנה והיו שם אוהלים, היה שם מיטות מברזל, מזרונים מקש, והיו שם מן פרשועים שהיו עוקצים אותנו, כל הלילה מתגרדים". מזל מציינת שהאוכל מבחינתה היה הבעיה העיקרית במחנה הקליטה. "הייתי ילדה קטנה, הייתי רגילה לפינוק של בגדד, אני זוכרת שאבא שלי היה מביא לי שם בעיראק שמנת בשם כמר, היו אוספים מהחלב, מרתיחים אותו ומוציאים שמנת טובה – לא כמו היום, זה היה תענוג לאכול, את הטוב הזה אכלתי בבגדד. ופה ? מה היה לי פה? פרוסת לחם עם מרגרינה, והיה גם ממרח ריבה, ריבה אדומה, מזויפת, זה מה שאכלתי, ולא אהבתי". מזל מספרת שבנוסף היא זוכרת שנתנו להם חתיכת צנון וחתיכת חלווה מדי פעם. למיטב זכרונה של מזל את האוכל הם כנראה אכלו מהצלחות שאימא הביאה מעיראק. "לא הבאנו איתנו הרבה דברים, אסרו עלינו לקחת כסף, בגדים, והרשו לנו לקחת רק בגדים חלופיים" מזל מציינת שתקופה זאת בחייה היתה קשה מאוד.

המילה הראשונה בעברית

"אחותי הגדולה עלתה לפנינו ארצה, היא התחתנה ואז בא גיסי והוא ולקח אותי ואת אמי לבקר את אחותי. הייתי רגילה לאחותי, אני בת הזקונים, היא גידלה אותי כשהייתי קטנה בעיראק לפני שהגענו ארצה. היא אמרה לי בערבית: "מזל, תלכי למכולת ותגידי לו 'לחם' ותביאי חצי לחם". המילה הראשונה שלמדתי היא לחם. אני לא אשכח את זה. אני זוכרת שאחותי, כשהיינו מבקרים אצלה, היא לרוב בישלה קובות וגם קובה מדגים. אני זוכרת את הטעם, חבל על הזמן".

החיים בארץ בתקופה ההיא

לאחר תקופה קצרה בשער העלייה בחיפה העבירו את מזל ומשפחתה למעברה בשם חירייה. המעבר היה במשאיות והם שוב חזרו לגור באוהלים. גם שם היו פרעושים ואותם מאכלים. לא היה שונה מבחינתה שני המקומות (חיפה וחירייה). מזל אומרת: "בעקרון אותה צורת חיים קשה".

"ב-51 אני זוכרת שהיה גשם זלעפות, היינו חמש נפשות, כל האוהל נרטב , היינו בקור. (…) אימא שלי הייתה בת 40, היא חלתה וסבלה מאוד בחירייה ולכן באו חיילים ולקחו אותי למשפחה אחרת. הפרידו אותי מאימא שלי והמשפחה שלי. אני זוכרת שהעבירו אותי לבית קטן ואני מאוד פחדתי להיות שם, למרות שהיו עוד ילדים במקום. לא הייתי ישנה בלילות מפחד, הרגשתי בודדה אבל לא הייתי בוכה למרות הפחד, הייתי ילדה גיבורה. הארוחות ערב בבית ההוא היו כל יום אותו הדבר: תה ופרוסת לחם עם מרגרינה".

"זכור לי כשהיה לי פיפי במקום ההוא, לא ידעתי מה לעשות כי לא ידעתי עברית, ניסיתי לסמן לה שיש לי פיפי, ואז האחראית על המקום הבינה בסוף ולקחה אותי החוצה. יצאתי וראיתי בקתה מעץ ובפנים היה חור, לא ידעתי איך לגשת לבור ומה לעשות, עד היום יש לי טראומה מזה. (…) הייתי שם כמה ימים ויום אחד בבוקר הגיעו שוב החיילים, הם לקחו אותי לאולם ענק, שם היו שקים של בגדים, תיקים וצעצועים ושם גם פגשתי שוב את ההורים שלי, כל כך שמחתי וצעקתי לאימא שלי: "אימא, בואי וניקח צעצועים ובגדים". לאחר החורף הקשה במעברה, מזג האוויר התייצב ונהיה חם יותר ואז במעברה היו מלא נחשים. שמעתי רעשים מתחת למיטה, הצצתי וראיתי נחש, התחלתי לצעוק ורצתי לאימא שלי: "אני לא ישנה פה יותר!!

אחרי תקופה ממושכת העבירו אותנו למקום ממול חירייה, גם המקום הזה כמו מעברה אבל טיפה שונה, זה נראה כמו צריף אבל ללא רצפה כמו באוהלים".

הלימודים והמעבר לפרדס כץ

"כאשר גדלתי קצת רשמו אותי לבית ספר בחירייה, עד כיתה ו' גרתי בחירייה ואז עברנו לפרדס כץ, למדתי בבית ספר "קוממיות", הלימודים היו הצד הקשה כי ההורים שלי לא ידעו לכתוב ולקרוא ולא הייתה לי שום עזרה".

מזל בבית ספר קוממיות עם חבריה לכיתה

מזל מספרת שבכיתה ח' עברה לבית ספר "לסר" בתל אביב. "אני רשמתי את עצמי לבדי לשם מימנתי לעצמי את הלימודים, עבדתי בבית חרושת כדי לשלם, בכיתה י' פרשתי כי היה לי קשה גם לעבוד גם ללמוד ובחרתי לוותר על הלימודים".

זיכרונות שצרורים בזיכרונה

"בגיל 12 אימא חסכה בשבילי כסף וקנתה לי את עגילי הזהב שעד היום לא הורדתי. כשהייתי קטנה לא היה לי צעצועים, אז היום יש לי חדר ילדים עם צעצועים, ויש לי שמה בובה של במבה, בובה ללא בגדים, ומיקי מאוס גדול, כל זה בגלל שלא היה לי שהייתי קטנה".

מזל בצעירותה

המשפחה של מזל

מזל מספרת: "הכרתי את בעלי בבית כנסת, שנינו הלכנו לשם בשבתות וחגים. התחתנו צעירים והבאנו ביחד שני ילדים. בשלב מסוים התגרשנו ואז שיקמתי את עצמי לבד, לא הייתי מוכנה לקבל ביטוח לאומי או סיוע אחר מהמדינה, עמדתי על הרגליים בזכות עצמי, הדברים האלה מגבילים ולא רציתי להיות תלויה באף אחד. הלכתי לעבוד בבית חרושת ונהייתי מנהלת מחלקת ייצור. אחרי שהבן שלי גדל ונהיה בן שנתיים, עברתי לעבוד בקניון איילון, במשרה חלקית כדי לטפל בילדים, בסך הכל עבדתי בקניון 24 שנה.

מזל מספרת שהיו לה שבע שנים קשות שהיא עברה עם אימא שלה ז"ל: "היא היתה חולה וטיפלתי בה, אבא שלי ז"ל נהרג בתאונת דרכים כשהיה צעיר".

מזל בבית הנשיא

החלומות

"תמיד רציתי להיות אחות בבית חולים, אבל לצערי בגלל שבכיתה י' פרשתי מהלימודים כי לא יכולתי לעבוד וללמוד בו זמנית, לא הגשמתי את חלומי. מזל מספרת שהיא לא הייתה בצבא כי מבחינה דתית ההורים שלה לא הסכימו וזה גם היה חלום שלא התגשם. בנוסף רצתה לעבור לקיבוץ, גם לזה ההורים לא איפשרו לה. "אני חושבת שהיו לי חיים שונים אם הם היו מסכימים".

"אבל אני מסופקת מכל מה שעשיתי עד היום. הבאתי ילדים טובים לעולם, פירנסתי את עצמי בכבוד והכל עשיתי בזכות עצמי ועבודה קשה. אני שמחה בחלקי במיוחד מודה על כך שיש לי עדיין כוחות לטייל, לבוא למועדון ולארח את המשפחה".

הזוית האישית

שירה ואוראל: מזל פלג היקרה, אישה מדהימה, נהנו לקחת חלק בהקשבה לחלק מסיפור חייך. עברת חיים לא פשוטים, אך אין יותר אושר מלראות אותך עומדת על הרגליים ומספרת את הסיפור שלך, תודה על הזכות להקשיב, תודה ששיתפת פעולה ולקחת חלק, ללא ספק את דמות להשראה. למדנו מהמפגשים עם מזל שהכי חשוב להיות שמח בחלקך. מעריכים, שירה פורת ואוראל ימר.