מאגר סיפורי מורשת

אני, רוחלה, סבתא של אביתר. לאמא שלי, סבתא רבתא של אביתר, קראו מרים. אבל בביתה קראו לה מרקי ובמחנה העבודה ברוסיה קראו לה מארושקה. וזהו סיפורה:

מארושקה התעוררה ראשונה. החדר היה קר וחשוך. היא קפצה על רגלייה והחלה עורמת על גופה שכבה ועוד שכבה והכל במהירות רבה כדי לחמם את גופה, לא לתת לקור להביס אותה. בסוף משכה את המעיל הענקי על גופה, טמנה את פניה בתוך הצמר הרך וחייכה. המעיל היה מקור קנאה וככל שהרבו לקנא בגללו כן חייכה יותר. אמא אהבה מאוד לספר את סיפורו של המעיל ואת דרך השגתו.

כדאי להקדים ולומר כשהם הגיעו לאורל לא היה להם שום אמצעים להתמודד עם החורף הקר. התנאים במקום היו כמעט בלתי נסבלים. ואם שרדת אותם זה היה בזכות היכולת שלך לעמוד בתנאים האלה, למצוא את הדרך להפיק מהמעט הרבה ובזה אמא הייתה הטובה מכולם. אפילו מדוד חיים שנחשב כאחד שמשיג הכל בדרכים שאף פעם לא היה מוכן לדבר עליהם.

בגדול הכול עבד בסחר חליפין: קח פתיתי סבון ותן לי סוכר או להיפך. אבא מאיר היה ספר במקצועו והתקבל לעבודה במספרה של המחנה. הוא היה מקורב למפקדים ואמא ניצלה להפליא את הקרבה הזאת והשיגה דרכם סבון, סוכר שמיכות, מוצרי מזון נדירים ובכל אלה סחרה. היא סיפקה מה שהיה לה כדי לקבל את מה שחסר לה. וכך הגיעו לידיה מעילי "שאנל" גדולים וחמים ממפקדי המחנה ישירות לנשות המשפחה.

דרכים רבות היו לה, למארושקה, להתמודד עם כל הסובבים אותה. חמישה בני משפחה הצטופפו כולם בחדר אחד ורק וילונות דקים הפרידו ביניהם. וילונות שעברו דרכם קולות של בכי חנוק, לחישות ושתיקה רועמת. בעיקר הייתה זו השתיקה שרעמה בין הווילונות עד שלפעמים היא נאלצה לאטום את אוזניה כדי לא לשמוע אותה. היציאה לקור של מינוס ארבעים מעלות הייתה עדיפה עליה מאשר הקור ששרר בפנים. קור שהלך וגבר ביניהם מהיום שברחו מפולין ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה (1938). את סיפור בריחתם סיפרה מארושקה רק לפאני.

הקור החל לחדור לכפות רגליה של מארושקה למרות שכבות העיתונים שבהם עטפה את רגליה. לעיתים תמהה, מאין באו לה הכוח והיכולת להתמודד במצבים שלא חוותה מעודה? היא נצמדה למציאות היומיומית ולסדר היום הקבוע בעקשנות שאפילו היא לא הכירה קודם. היא ידעה שהיא חייבת לעמוד על שלה ולא לתת לחיילים לחוש את פרפורי הבטן, הפחד והמצוקה שלה ולדבוק בעליזותה התמידית. עליזותה הייתה מקור כוח, ומשיכה כאחד, היא תמיד עליזה, אינה מתלוננת אינה מרכינה ראש, לומדת את הסביבה ובחושים בלתי רגילים יודעת תמיד כיצד לנהוג וכיצד להשיג את הצרכים המינימליים כדי להתקיים.

בפינת הצריף הארוך המתינה לה פאני. היא עמדה לרגע, הרגילה את עיניה לחשכה, שאפה מלוא ריאותיה אוויר קר ומיהרה לכיוונה של פאני. פאני הייתה הצל של מארושקה והבוקר היא תשיג להן עבודה קלה יותר.

בימים הראשונים במחנה עבדו כולם בסלילת המסילה לרכבת. מאור ראשון בוססו בשלג עד הברכיים וסחבו אדנים לבניית המסילה. העבודה הייתה בלתי נסבלת. כאבי הגוף גברו על מצוקת הרעב והקור. בשעות הראשונות של היום עוד שמרה מארושקה על מורל גבוה אך אחר כך החלו כפות ידיה לבעור, העור היה אדום לוהט ופצוע. מארושקה נשכה את שפתיה והמשיכה הלאה. לא הרימה את ראשה כדי שלא לפגוש במבטים של אחרים. מרוכזת כולה בטכניות של העבודה: להרים אדן ולהעביר למסילה לחזור לערמת האדנים ולהעביר למסילה וחוזר חלילה .

היא הבינה שהיא חייבת לפתור את בעיית כפות הידיים. עצרה לרגע את המרוץ המטורף של העבודה, תלשה את כיסיי המעיל שלה ועטפה בהם את ידיה.

הכאב העלה דמעות בעיניה אך אף מילה לא יצאה מפיה. כשהרימה את עיניה פגשה בזוג עיניים שבהו בה בחוסר אונים. שתיהן עמדו ובהו זו בזו. עיניה של פאני צעקו מצוקה. מארושקה ניגשה לפאני תלשה את כיסי מעילה ועטפה בהם את ידיה של פאני. פאני עקבה אחריה ללא מילים, הרימה את עיניה, רצתה לומר משהו אך מארושקה תפסה בזרועה ומשכה אותה אחריה לכיוון ערימת האדנים. מארושקה לא רצתה לדבר. היא ידעה שמילים ישברו אותה. השתיקה טובה הייתה. היא הרימה את האדן הראתה לפאני כיצד היא עושה זאת ללא צורך להשתמש או לפגוע בכפות הידיים והחלה לצעוד לכיוון המסילה. שומעת את נשימותיה של פאני ואת הד צעדיה ולאט לאט נעשו צעדיה שלה קלים יותר.

פאני נשארה צמודה למארושקה מאותו היום והלאה.

הזוית האישית

הנכד אביתר: הייתי רוצה לאחל שתמיד נזכור את הסיפורים והצחוקים. סבתא רחל: שתמיד יהיה לנו קשר שנוכל ליהנות ממנו להעביר חוויות מהעבר וההווה אחד לשני.

לסבתא רוחלה שדה 3 סיפורים נוספים במאגר סיפורי המורשת: הרדיו הישן  וזכרונות ילדות מהמושבה עם הנכד אורי שדה. פורים בשכונת סלע ברחובות בשנות ה – 50 עם הנכד זיו שדה. כולם תועדו במסגרת הקשר הרב דורי בביה"ס שדות יואב בקיבוץ גת.