מאגר סיפורי מורשת

שמי הפרטי כרמלה. כשנולדתי בישראל נתנו לי את השם הזה ולא נקראתי על שם אף אחד. הכינוי הנוסף שלי הוא כמי. שם המשפחה שלי היה חרגולה בילדותי ולא שונה עד יום חתונתי. נולדתי בבבית חולים בפתח תקווה,  תאריך הלידה שלי הוא 7.6.1953. מבחינת מיקום במשפחתי אני הילדה החמישית. האחות הבכורה שמה ברטה ואחריה חיים, נחום, מרסל ואני. הרגשתי כשנולדתי אחרונה שהוריי מפנקים אותי יותר מהאחרים, קיבלתי יחס חם יותר משאר האחים. במשפחה אנו חמישה אחים ואחיות. שלוש אחיות ושני אחים. אני הייתי בת שמונה חודשים בזמן שהאחות הבכורה ברטה התחתנה. כשבאנו לארץ היה מאוד כיף ועברנו חוויות יחד כל המשפחה. היינו מבלים יחד, יוצאים לטיולים משפחתיים יחד והיה מאוד נחמד. המקום שבו גדלתי הוא מעברת שווקי בשביב.

אירוע מיוחד שזכור לי מילדותי הוא שאמי הייתה שואלת את הגננת מה אכלתי בכל יום, כיוון שלא אהבתי לאכול. אחי הגדול נחום היה מגיע לגן והיה עומד ליד השער כמעט בכל יום ושואל: "האם אחותי אכלה היום, איך היא מרגישה". הגננת אמרה לו לא להגיע בכל יום ולשאול, כיוון שבגן אנו דואגים לשלומה ולמצב רוחה, הכל בסדר, אין מה לדאוג.

במעברה היו לנו שני חדרים שבאחד מהם ישנו כל האחים, החדרים היו בנויים מעץ. היינו שבע נפשות בחדר אחד. מה שהיה לנו במרחב הציבורי זה חצר קטנה, בית כנסת ומכולת. החפצים שהיו לי בילדות היו מטבחון קטן בובות, ועגלה שבהם שיחקתי. אחי הגדול חלה באופן פתאומי בגיל 14 ואני הייתי בת 6. יום אחד הוא התפרץ לתוך הצריף בו גרנו בהתקף כמותו לא ראינו, קמנו באמצע הלילה, לקחנו שמיכות וכריות והלכנו לישון. אבא שלי נשאר עם אחי בתוך הצריף בשביל להרגיע ואני הלכתי ללמוד בכיתה א'. לאחר כמה זמן הלכנו איתו לרופא בבית החולים והרופא אמר שצריך לפתוח לו את הראש ולראות מה גורם להתקפים. אימא שלי לא הסכימה ולא וויתרה עליו. עד גיל 62 היה אחי במוסדות טיפול ונפטר בבית החולים.

האירועים שזכורים לי מילדותי זה האוכל של אמי: היא הייתה מכינה לי מרק עם עוף, ספגטי, ודגים. שירי הילדות שאני זוכרת הם "הבה נגילה" ו"שלום עליכם". כיום אני עדיין נוהגת לשיר שירים אלו. מי שנהג לשיר שירים אלו היו המורים בבית הספר. כיום אני זוכרת שוטף את המילים של השירים. התחביבים שהיו לי בילדותי הם היו לשחק שבע אבנים, תופסת, גומי ומחבואים. הייתי משחקת משחקים אלו עם האחים שלי ושכנים מהשכונה שבה גדלתי. כיום עדיין מכירים ולא שוכחים משחקים אלה.

בית הספר היסודי שלמדתי בו היה ממלכתי דתי. אני זוכרת מבית הספר שהשתוללנו כולם, צחקנו ועשינו שטויות. הייתה לנו מורה, שמה רוחמה, והשם של החבר הכי טוב שהיה לי זה דני. התיכון שבו למדתי בהרצליה היה הרב מימון, למדתי בתיכון זה שנתיים. האירוע שאני זוכרת מגיל ההתבגרות הוא זה שהכרתי חבר שכיום אני נשואה לו… שמו מרדכי משה. האירוע הכי עצוב שעברתי בגיל זה היה כשאבא שלי נפטר בגיל 80. תמיד היינו נהנים ועושים צחוקים ביחד. מקום העבודה הראשון שבו עבדתי שמו 'עמרון טלוויזיות אמקור'. בחרתי דווקא במקצוע זה כי אהבתי לעבוד באלקטרוניקה. עבדתי במקצוע הזה שנתיים ואז התחתנתי. המקצוע הזה לא ליווה אותי אחרי הפרישה.

מנהגים מיוחדים במשפחתי הם שהיינו בכל החגים תמיד ביחד. החגים החביבים עלי הם חנוכה ושבועות. אהבתי את החגים האלו מפני שאני נולדתי בשבועות והבת הבכורה שלי נולדה בחנוכה. לא שירתי בצבא מפני שהייתי דתיה ואבא שלי לא הסכים שאתגייס. המלחמות שחוויתי בתור ילדה הן מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת המפרץ. לא השתתפתי בשום מלחמה באופן פעיל. המלחמה השפיעה על כל משפחתי, פחדנו מאוד, לא היו לנו מקלטים באזור שלנו.

נסעתי להרבה מקומות בחו"ל כמו ספרד, פורטוגל, לונדון, שוויץ. טסתי לשם לנופש לא לביקור. המקום בו הכרתי את בעלי היה בשכונה בשביב, ההורים שלנו היו שכנים בעיראק וכשהם עלו לארץ ביחד הם גם הכירו. התחתנתי בשנת 1973. הייתה לנו חתונה באולם אירועים. כשנולדה הבת הבכורה הייתי בת 20. יש לי ולבעלי עסק ביחד, העיסוק שלי כיום – לא תכננתי אותו בגיל צעיר. מה שהייתי רוצה ללמוד היום זה הרבה אנגלית כדי להשלים את הפערים.

ילדיי ונכדיי חיים כיום כולם בישראל. הייתי רוצה להעביר לדור הבא מסר על חשיבות הלימודים בחיים –  תמיד חשוב ללמוד ולא לבזבז את הזמן על שטויות אחרות, מפני שהלמידה היא זו שבסוף מקדמת אותך בחיים. יש לי שני בנים ובת אחת, יש לי כיום שמונה נכדים, אני משתדלת לבקר את נכדיי וילדי הרבה.

סדר היום שלי הוא: אני קמה בבוקר, שותה קפה, רואה טלוויזיה, מארגנת את הבית, עושה כביסות, מבשלת אוכל ויוצאת לבסוף לעבודה. לאחר שאני מסיימת את העבודה אני חוזרת הביתה ויוצאת עם בעלי לטיולים. לאחר שיצאתי לגמלאות לא אימצתי שום מנהגים חדשים הכול נשאר כרגיל.

הזוית האישית

ערן הנכד המתעד: מה שחוויתי והרגשתי במשך התהליך זה שאני יותר התקרבתי לסבתי ולמדתי דברים שלא ידעתי עליהם קודם מהעבר. בנוסף, היה לי יותר זמן איכות עם סבתא על סיפור החיים של משפחתה, ראיתי ולמדתי את המנהגים מפעם, ולמדתי שפעם היו דברים יותר פשוטים ולא מתוחכם כמו היום. אני מאוד שמח שסבתא שלי נתרמה לתכנית וגילתה לי דברים שמעולם לא הייתי חושב שקרו לה, לא ידעתי  שכל כך הרבה עבר עליה ועל משפחתה.