מאגר סיפורי מורשת

פרטים אישיים 

יעל בן ששון – קוזוינר נולדתי ב 1955  דור רביעי בראש פינה.

אבי אבנר קוזוינר יליד 1926 בן ראש פינה, דור שלישי בראש פינה. כיום בן תשעים ושש. היה חקלאי כל חייו. גידל חיטה, מטעי תפוחים ואגסים, ירקות חמניות ועוד גידולים שונים.

אמי, דבורה קוזוינר, ילידת 1931, נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שנה. גדלה בתל אביב עד גיל שמונה עשרה, אז נשלחה לראש פינה ללמד בגן הילדים. היא נישאה לאבנר, בן המושבה, המשיכה לעבוד כגננת שלושים וחמש שנה. חינכה דורות של תלמידים וחיה בראש פינה עד מותה בגיל שמונים ותשע.

דבורה אימי, הייתה משוררת לילדים ומבוגרים, הוציאה ספרי שירה, והייתה פעילה בכל נושאי התרבות בראש פינה

ואני כל החיים גרתי בראש פינה, למעט ארבע שנים בקיבוץ יראון ובתל אביב בשנות האוניברסיטה.

ילדותי 

גדלתי בראש פינה מתחילת חיי. למדתי בבית ספר וילקומיץ', שבו למד גם אבי, סבא רבא אבנר קוזוינר.

אמא שלי הייתה הגננת של ראש פינה במשך יותר משלושים שנה. לכן היתה גם הגננת שלי. אבל כדי שהילדים לא ירגישו שאני מקבלת יחס מיוחד, הייתי קוראת לה בגן בשמה הפרטי דבורה, ורק בבית הייתי קוראת לה אמא.

כשהייתי בגן עדיין לא היה חוק של פרחי בר מוגנים. סביב הבית שלנו היו המון כלניות ורקפות, ואני זוכרת שקטפנו ושיחקנו עם הפרחים. אני שמחה שהיום מקפידים לא לקטוף את פרחי הבר המוגנים.

אני זוכרת את המבנה המיוחד שהיה לגן שלי. הוא היה בראש פינה למעלה. בית אבן עתיק עם חצר ענקית. אני זוכרת את החגיגות בגן, ואת ההצגות שעשינו בסוף כל שנה. הייתי בגן הזה שלוש שנים. כשהייתי בגן שיחקתי בעיקר עם חברות שגרו על ידי. רק בבי"ס הלכתי גם לחברים שגרו רחוק יותר.

תקופת בית הספר והלימודים

הייתה לי ילדות נפלאה. המון חברות וחברים, הייתה לנו כיתה שנחשבה לגדולה עשרים וארבעה תלמידים. מבנה בית הספר היה ברחוב העליון. רק כשהייתי בכיתה ז' בנו את המבנה שבו אתה לומד היום. בית הספר היסודי בזמני היה עד כיתה ח'.

הילדות שלי עברה בחוץ ובטבע. שיחקנו המון משחקים בחצרות וברחובות, כי לא היו הרבה מכוניות. עשינו המון טיולי טבע בשבתות. הילדים מהכיתה היו מתארגנים ויוצאים לטיול בוואדי, ובהר שמתחת לבית קברות צבאי, ועד ה ל' האנדרטה מעל ראש פינה בדרך לצפת, קרוב למלון מצפה הימים.

המשחקים האהובים עלי היו מחבואים, מחניים, אצבע שחורה – דומה למחבואים, אחת שתיים שלוש דג מלוח, עמודו, שלושה מקלות, שלום אדוני המלך, ושיחקתי עם הבנים כדורגל. את המשחקים האלה היינו משחקים על המדרכות שעל יד בתי הילדים, ולפעמים אפילו על הכביש כי לא היו מכוניות. מכיוון שגדלנו בטבע הכרנו המון עשבים והיינו מלקטים ואוכלים; חוביז ראזאל, חורפיש, חמציצים, וחובזה. קטפנו מהעצים דומים, זערורים וצפאפס.

בזמני לא קראו למורים בשמם הפרטי, אלא היינו קוראים למחנכת "מורתי". היו אפילו מורות שהיינו צריכים לעמוד לכבודן, כשנכנסו לכיתה. המחנכת לימדה את כל המקצועות, כולל ספורט וחקלאות וזמרה.

בערך מכיתה ד'  או ה', היינו נוהגים לערוך ערבי כיתה בימי שישי לפנות ערב. בדרך כלל היינו מתאספים בבית של אחד הילדים, שהיה מספיק גדול כדי להכיל את כל הכיתה. בערב הכיתה היינו משחקים משחקי חברה, וגם מכינים מערכונים  הכוונה להצגות קצרות. קראנו לזה פיליטונים. גם ימי הולדת היינו עורכים בבתים ומכינים חידונים ותוכנית.

אני הייתי תלמידה ממושמעת וטובה, למרות שלא אהבתי להכין שיעורים. אבל עשיתי את כל המשימות שהטילו עלינו. מה שאהבתי הכי הרבה היו הצגות שעשינו בחגים ובסופי שנה. וגם השתתפות במקהלת בית הספר. כיוון שידעתי לקרוא יפה מאוד, קיבלתי תמיד תפקידי קריאה בכל הטקסים, כבר מכיתה ד'.

מכיתה ה' יצאנו לטיולים שנתיים בני יומיים, ובלילה ישנו עם שקי שינה בבתי ספר אחרים. כיום נוהגים לישון באכסניות נוער

חוויה משמעותית ביותר שהייתה לי.

כשהייתי בבית ספר יסודי, הייתה תקופת מלחמת ששת הימים. הייתי בסוף כיתה ו'. בזמן שהיינו בלימודים, נשמעה אזעקה. כל הכיתה וכל ילדי בית הספר, רצו למקלטים וחיכינו שם, עד שההורים באו לקחת אותנו הביתה. אחר כך במשך שבעה ימים שהינו במקלטים. המקלטים של השכונה שלנו היו במבנה בית ספר, שאתה לומד בו היום. בית הספר עוד לא היה גמור, היו רק קירות וחלונות ורצפת בטון ללא מרצפות. היינו משפחות מרחוב שלם , הרחוב שהיום המועצה והדואר.  חיינו  במקלט, אכלנו שם, ישנו שם, שיחקנו שם, וכל יום היינו מטאטאים ומסדרים כי היה מאוד צפוף. תארו לכם רחוב שלם שחי במשך שבוע בשני מקלטים לא ענקים.

מה שאני זוכרת הוא שכל חלונות בית הספר התנפצו מההדף ומהפגזים, שירדו על ראש פינה. ואת השריפות שהיו סביב בית הספר. מאוחר יותר נודע לנו שנורו כאלף פגזים מסוריה, לכיוון ראש פינה. הרבה בתים נפגעו. בחצר הבית שלנו נפל פגז ורסיסים ממנו פגעו בקירות הבית וחדרו למטבח. הבית של סבא שלי, חיים יוסף קוזוינר – נפגע פגיעה ישירה. וסבא שלי שהיה בדרך למקלט נפצע קל.

למרות שזאת הייתה מלחמה והיינו במקלטים בתנאים לא קלים, אני זוכרת שהתארגנו כל יום למשחקים, עזרנו אחד לשני והייתה אווירה טובה.

תקופת הבגרות 

בית הספר התיכון שלי היה עיוני צפת. בזמני, ילדי ראש פינה לא למדו בקיבוצים.  לא היתה לנו הסעה. היינו עולים כל בוקר לבית ספר, באוטובוס אגד הרגיל. בבית ספר תיכון הכרתי ילדים חדשים. הייתה לנו חברה נחמדה, היינו נפגשים למסיבות. לפעמים היינו עורכים מסיבות שישי בערב, בבית הספר עצמו. לשם היו ההורים מעלים אותנו בתורנות.

הלימודים בתיכון היו קשים יותר. היו מקצועות שאהבתי מאוד, כמו כימיה, ביולוגיה וספרות. לעומת זאת לא אהבתי מתמטיקה והיסטוריה. אני זוכרת שאהבנו לשבת בחצר בית הספר בהפסקות, ולצפות במשחקי כדורעף וכדורסל, שהבנים מהכיתות הגבוהות היו משחקים.

היו לנו שיעורי גדנ"ע – אלו שיעורים שעושים בהם פעילויות שהן כמו הכנה לצבא. מסעות רגליים ארוכים, ריצות, קפיצות מגובה, ממבנים, לתוך שמיכה מתוחה, שכל הכיתה החזיקה. מזה פחדתי מאוד.

אירוע מאוד משמעותי היה כשהייתי בכיתה יב'. אולימפיאדת מינכן שבה נרצחו אחד עשר ספורטאים ישראלים, על ידי מחבלים שחדרו לכפר האולימפי. בן כיתה שלי יהודה ויינשטיין היה סייף בנבחרת האולימפית. למזלו הרב הוא הצליח להימלט וניצל. אבל אנחנו בכיתה מאוד דאגנו לו. ומאוד רווח לנו כששמענו שהוא בחיים.

כשהייתי בכיתה י"ב, נהגתי לעלות לצפת אחר הצהריים, לבלות עם חברות מהכיתה. לפעמים היינו עולים במוצ"ש לסרט קולנוע.

בתקופת התיכון אהבתי לנסוע לתל אביב. היו לי שם סבא וסבתא מצד אמא, וביליתי אצלם בחופשות בית הספר. בקיץ הייתי שם לפעמים יותר מחודש. היו לי שם חברות והיינו הולכות יחד לים, שטים בסירה בירקון, אהבתי להסתובב ברחובות העיר וללכת לסרטים והצגות. לתל אביב היו מגיעים קרקסים מכל העולם והם היו מופיעים לא רחוק מהבית של סבתא. אהבנו ללכת לראות את המופעים שלהם, וגם להסתובב סביב המחנה שהם בנו. לראות את הכלובים של החיות והקרונות הגדולים. בתל אביב היה דבר שנקרא עיר הנוער. היה שם לונה פארק ענק, עם המון מתקנים, חלקם מפחידים, אבל אהבתי מאוד לעלות עליהם ולהתרגש מהפחד.

הבנתי פחות במוסיקה, אבל הייתה לי חברה טובה, שהיה לה פטיפון והמון תקליטים. היינו מאזינות הרבה למוסיקה בעברית ובאנגלית. הלהקה הישראלית המפורסמת "כוורת" התפרסמה כשהייתי בכיתה י"ב ונסענו לראות הופעה שלה בצפת.

לקראת סוף השנה התחלנו להתרגש מהגיוס לצה"ל. אבל היו לי כמה חודשים עד הגיוס. לכן מצאתי עבודה כדי לחסוך כסף, ולטוס עם חברתי הטובה לדוד שלה באנגליה, בזמן ההוא עוד לא היה נהוג לטוס לחו"ל לפני או אחרי הצבא. לצערי התכנית לא יצאה לפועל כי פרצה מלחמת יום הכיפורים. זו היתה המלחמה השנייה שחוויתי. כיוון שהיינו כבר בוגרים יצאנו לעזור בהכנת כריכים לחיילים.

התמקמנו במקום שהיום נמצא בו הפלאפל של ראש פינה, וחילקנו להמוני החיילים שעברו אוכל ושתייה. הרגשתי שאני תורמת ככל יכולתי למאמץ המלחמתי. במלחמה זו חלק מבני כיתתי הספיקו להתגייס לצבא, ולצערנו הרב בן כיתה של נפל במלחמה, ועוד בן ראש פינה שהיה שתי כיתות מעלי נהרג.

למרות המלחמה, אני זוכרת את תקופת הבגרות שלי כתקופה יפה מאוד. הייתי מאוד חברותית ותמיד היה לי מה לעשות. עברתי את מבחני הבגרות בהצלחה, וחיכיתי להמשך החיים הבוגרים.

 שירות צבאי 

התגייסתי ב – 1973, כחודשיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. מסיבה זאת הכנו בטירונות שלנו הרבה מנות קרב לחילים. אהבתי להיות בצבא. הייתי בחיל האוויר. הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי. היה לי מעניין להיות במקומות חדשים. התחלתי את השרות הצבאי בסיני, שטח שהיום הוא בידי מצרים. הייתה אווירה מיוחדת בבסיס, הכרתי הרבה חברים חדשים. אבל הנסיעות מראש פינה היו מאוד ארוכות וקשות, לכן העבירו אותי לבסיס, שהיה אז סודי מאוד, במרכז הארץ. התפקיד שלי היה להיות אחראית על גדוד מילואים, שהיו בו מספר פלוגות שאותם היינו מגייסים לחודש. עם כל פלוגה הייתה לי חוויה אחרת. אבל החיים העקרים היו בבסיס עצמו עם החברים. בזמן הצבא היו לי הזדמנויות להיות במקומות שונים בארץ שלא הייתי בהם קודם. למשל אילת העיר הדרומית ביותר בארץ. וגם במקומות מיוחדים ומרוחקים בסיני.

שירתי במשך שנתיים והרגשתי שהשירות שלי היה משמעותי. הפכתי להיות עצמאית יותר, למדתי הרבה דברים חדשים, וצברתי הרבה חוויות טובות. לקראת השחרור שלי האריכו את זמן הגיוס, בעוד ארבעה חודשים ולמרות שיכולתי להשתחרר, החלטתי להמשיך ולתרום את ארבעת החודשים הללו. עד היום אני שומרת על קשר עם כמה חברים וחברות מהצבא.

מקצוע ועיסוק 

בלימודים הגבוהים הראשונים שלי, כשנה אחרי הצבא, למדתי באוניברסיטה גיאוגרפיה, אך בהמשך עברתי ללימודים אחרים. למדתי בסמינר למורים ועבדתי מספר שנים בבית ספר וילקומיץ'. זה אותו בית הספר שבו למד אבא שלי – סבא רבא שלך – וגם אני – סבתא שלך, וגם ההורים שלך. וכיום אתה לומד בו. זה מאוד מיוחד שדורות שלמים לומדים באותו בית ספר. ומאוד מיוחד ששתי הסבתות – סבתא דבורה, סבתא רבתא שלך ואני, יעל , סבתא שלך. היו מורות באותו בית ספר.

בהמשך, למדתי מקצוע שנקרא דרמה תרפיה, זהו מקצוע טיפולי, שמנסה לעזור ולתת כוחות לילדים ולמבוגרים אשר זקוקים לתמיכה נפשית. עבדתי בבתי ספר שונים, ובהוסטל של חולי נפש מבוגרים. העבודה הייתה מעניינת מאוד ובמשך כל השנים המשכתי ללמוד בתחום הזה ובתחומים שונים.

עברתי השתלמויות מקצועיות רבות במשך השנים למדתי לתואר ראשון ושני בתל חי ובירושלים. הלימודים היו מאוד מעניינים. למרות המבחנים והעבודות הרבות, גיליתי שאני אוהבת מאוד ללמוד דברים חדשים. בנוסף לזה הייתי כל השנים פעילה מאוד ומעורבת בכל הנושאים התרבותיים של ראש פינה. הנחיתי בחגים ובמסיבות של המושבה. ארגנתי הופעות וריקודים והשתתפתי בעצמי בהפקות ובמסיבות גדולות שנערכו במושבה. פורים, ימי עצמאות, חג שבועות, טקסי זיכרון וחגיגות המושבה. למעשה את הדברים האלה התחלתי כבר כתלמידה בבית ספר. כיוון שידעתי לקרוא יפה בחרו בי כבר בכיתה ד' לקרוא בטקסים השונים של בית הספר. אהבתי את זה מאוד ולכן המשכתי בפעילות בנושאים התרבותיים בראש פינה. כיום, כשאני כבר גימלאית אני ממשיכה ומתנדבת במושבה בתחומים שונים.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

את סבא יהושע – שהוא הבעל שלי – הכרתי אחרי הצבא. חזרתי לראש פינה אחרי שנה בתל אביב. כהרגלי הייתי שותפה לפעילות התרבותית שהתקיימה אצלינו במושבה. לקראת פורים היה מנהג לכתוב הצגה בסגנון מגילת אסתר ולעשות מזה מחזמר. באותה שנה כתבנו והמחזנו (אני ואמא שלי סבתא רבתא שלך, סבתא דבורה) את המחזמר מגילת אסתר בנוסח המחזמר האמריקאי "אוקלהומה". היינו זקוקים למישהו שיקליט את המוזיקה המקורית וישמיע אותה בזמן ההצגה. אמרו לנו שהגיע למושבה בחור שיש לו טייפרקורדר ענק. (זהו מכשיר בעל סלילים שעליו היו מקליטים מוזיקה ואחר כך משמיעים אותה). מצאנו את הבחור ששמו היה יהושע והוא הסכים לבוא ולהשתתף בתור אחראי ומפעיל המוזיקה בהצגה.

זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. היו איתי בהצגה עוד חברות. התחברנו איתו כי הוא היה קרוב לגילנו, והכרנו אותו לחבורת הצעירים שלנו. זכינו בחבר נחמד ולמזלנו היה לו גם רכב מהעבודה, והרווחנו טיולים נהדרים איתו. וכך במשך הזמן אני מצאתי חן בעיניו והוא מצא חן בעיני, התאהבנו והפכנו לזוג. גם כשהיינו זוג המשכנו לבלות יחד עם החבורה. יצאנו לבילויים משותפים, הלכנו לסרטים, נסענו לטיולים בגליל וברמת הגולן והקשרים ביננו התהדקו.

בקיץ עזרתי תמיד לאבא שלי – סבא רבא שלך אבנר – שהיה חקלאי, בקטיף התפוחים במטע. סבא יהושע שהיה כבר חבר שלי מספר חודשים, הצטרף אלי לקטיף. סבא אבנר מאוד שמח שיהושע עזר לנו. בשנה שלאחר מכן נסעתי ללמוד באוניברסיטה בתל אביב. יהושע נשאר לעבוד בראש פינה. הוא היה מצלצל אלי כל ערב לבית שבו גרתי, (אז עוד לא היו פלאפונים) והיינו מחליפים חוויות על היום שעבר. בסוף שנת הלימודים של אותה שנה התחתנו. נשארנו לגור בראש פינה. בתחילה גרנו בבתים קטנים. שם נולדו שלושת ילדינו הדס אמא שלך ורוני ושי הדודים שלך.

היינו מאושרים עם כל ילד חדש שנולד לנו. גידלנו אותם באהבה ובשמחה. בארוחות שישי היינו אוכלים עם המשפחה מהצד שלי בראש פינה, ועם המשפחה מהצד של סבא יהושע בקריית אתא. נהגנו לנסוע ולטייל הרבה בשבתות.

במשך שנים רבות הייתה לנו מסורת של טיול פסח ארוך עם קבוצת חברים לדרום הארץ. בדרך כלל במשך שבוע שלם. גם אנחנו וגם הילדים אהבו מאוד את הטיולים האלה. היו לנו ולהם המון חוויות נהדרות. הטיולים היו גם מהנים וגם מלמדים. זו הייתה הדרך נהדרת להכיר כל מיני מקומות בארץ. רוב הפעמים ישנו בשטח: מכתש רמון, אילת, אזור ים המלח ועוד.

אהבנו לחגוג גם את חגי תשרי בראש פינה, עפ"י המסורת. היינו עולים לבית הכנסת העתיק ברחוב העליון של ראש פינה, הוא רחוב הראשונים. עוד חג שאהבנו ועדיין אוהבים לחגוג, הוא סוכות. בנינו ועדיין בונים סוכה יפה ומקושטת ובמשך החג אוכלים בה. במשך השנים, כשאימא ורוני כבר נולדו, ושי עדיין לא, עשינו הפסקה מהמגורים בראש פנה ועברנו לגור בקבוץ יראון, שבהרי בגליל העליון.

זאת הייתה חוויה מסוג שונה ואחר.

אירוע מאד משמעותי ועצוב שקרה לנו, היה כשאמא שלך הייתה בת שנתיים.

אח שלי, דדי קוזוינר, שהיה קצין חבלה של המשטרה, נהרג בפיצוץ הבונקר המשטרתי ,שהיו בו חומרי חבלה ממלחמת לבנון הראשונה. הוא היה בן עשרים וחמש, וכבר היה נשוי עם ילדה בת כמעט שנתיים. גל. היום לגל כבר יש ילדים משלה. כל שנה אנחנו עורכים אזכרה לדדי, בבית של סבא אבנר  וסבתא דבורה ז"ל, וכל המשפחה מגיעה וגם שוטרים מיחידת החבלה שבה הוא עבד.

היום אנחנו אוהבים להמשיך להיפגש עם המשפחה, ובמיוחד אתכם הנכדים האהובים. וגם לעשות אתכם את מה שעשינו עם הילדים שלנו: ארוחות שישי, וערבי חג, חגיגות ימי הולדת, טיולים קצרים וארוכים. אפילו טסנו אתכם לכמה ימים ביוון כשאימא שלך הייתה בת ארבעים..

יציאה לגמלאות וחוויותיי היום

יצאתי לגמלאות אחרי שלושים שנות עבודה במשרד החינוך. שמחתי מאוד לצאת, כי ידעתי שיש לי תחביבים רבים ויש לי סקרנות ורצון ללמוד דברים חדשים. ידעתי שלא אשתעמם וזה אכן כך. בפנסיה שלי אני משתתפת בהרבה חוגים: ריקוד – זה אחד התחביבים האהובים עלי עוד מהיותי ילדה. תנ"ך, ספרות, גיאוגרפיה, אמנות פסנתר. אני הולכת להרצאות סרטים ומופעי מוזיקה. נפגשת עם חברותיי ממעגלים שונים, ומטיילת במסגרות שונות. למרות שאינני בעבודה, אני מרגישה שאין לי די זמן לעשות וללמוד את כל מה שהייתי רוצה.

בנוסף לכך, בדיוק בזמן שיצאתי לגמלאות אתה נולדת, ואני התגייסתי לעזור להורים שלך שהיו עסוקים מאד בעבודה ובלימודים. בהמשך נולדו לנו עוד שלושה נכדים ואנחנו נהנים גם לבלות אתכם וגם לשמור עליכם כשצריך. נכדים זו סיבה נהדרת ליציאה לגמלאות, כך אנחנו יכולים להקדיש להם זמן ולבלות אתם יחד. כל השנים חייתי על יד ההורים שלי בראש פינה. סבא וסבתא רבא שלך. לצערי הרב סבתא דבורה נפטרה לפני שנתיים. זה עצוב לנו מאד. אנחנו מודים על השנים הרבות והיפות שהיו לנו איתה.

כיום יש לי אבא מאד מבוגר. סבא רבא אבנר – בן תשעים ושבע.  אנחנו אוהבים לבוא אליו לשמוע ממנו הרבה סיפורים על ילדותו, ועל הימים של הקמת המדינה. הוא היה פעיל מאד  והשתתף בהרבה דברים משמעותיים, היום הוא זקוק ליותר עזרה, ואנחנו הולכים אליו ותומכים בו ודואגים שלא ירגיש לבד.

בינתיים סבא יהושע ממשיך לעבוד, אבל יחד עם זאת הוא מוצא זמן גם לתחביבים שלו, כגון טיולי שטח וגם לבלות עם הנכדים כמה שיותר. כיום יש לנו יותר זמן ואפשרות לבלות גם  בטיולים לחו"ל, וכך אנחנו יכולים להגשים את חלומותינו.

סיפור של חפץ מיוחד שעובר מדור לדור 

במשפחה שלנו יש פמוטי כסף גדולים מיוחדים בעיצוב מיוחד, מאוד שעוברים במשפחה מאה וחמישים שנה שנה. צרפו אותם בפולין והם שימשו את סבתא של סבתא רבתא שלך. אלה פמוטים גבוהים מאד עם פיתוחים ועיטורים מיוחדים ועדינים. יש  עליהם חריטה של התאריך שהצורף הכין אותם: 1864

אני מכירה את הפמוטים הללו מהיום שנולדתי. סבתא שלי, סבתא פייגלה, שלא היכרת, קבלה אותם מאמא שלה כשהתחתנה וכשעלתה ארצה עם משפחתה הצעירה, הביאה אותם איתה. הם היו במקום קבוע בבית של סבתא וסבא שלי, מתל אביב, ההורים של אמי. סבי וסבתי היו משפחה דתיה, וסבתא הקפידה להדליק נרות כל ערב שבת. כשבאנו לבקר, סבתא הייתה מזמינה אותי להדליק איתה את הנרות. אהבתי לראות איך היא פורשת את ידיה מעל הנרות ואחר כך מכסה בהן את פניה, ולוחשת תפילות ובקשות עבור כל המשפחה ועבור כל עם ישראל.

כשסבתא נפטרה, הפמוטים עברו בירושה לביתה, אמא שלי, סבתא רבתא שלך דבורה.

סבתא דבורה המשיכה במסורת של אמה והדליקה כל ערב שבת את הנרות. גם היא המשיכה עם אותן תנועות של הידיים, וכיסוי העיניים ותפילות לבריאות של כל בני המשפחה ושלום על עם ישראל. בימי שישי ובחגים, כשהנכדות שלה  ביניהן אמא שלך הדס היו באות אליה, גם היא כמו סבתא שלי פייגלה, הייתה מזמינה אותן להדליק את הנרות יחד איתן.

לצערנו הרב לפני שנתיים אמא שלי – סבתא דבורה – נפטרה והפמוטים נשארו בביתם של סבתא וסבא. כשאני מגיעה בימי שישי לבית של סבא אבנר, למרות שאינני דתיה, אני שומרת על המסורת וממשיכה להדליק בערב שבת את הנרות. כשאני מדליקה את הנרות ומברכת, אני נזכרת באמא שלי וסבתא שלי וכל זיכרונות הילדות של שבתות וחגים עולים וצפים בי.

כשהנכדים והנכדות שלי נמצאים איתנו, גם אני מזמינה אותן, כמו שעשו הסבתות, להדליק איתי ולברך על הנרות.

אני מקווה שהפמוטים הללו ימשיכו לעבור אחריי לדורות הבאים, וכולי תקווה שבנות המשפחה, ימשיכו את המסורת המשפחתית והיהודית של הדלקת הנרות. לדעתי יש משהו מיוחד בחפץ משפחתי, כזה שעובר מדוד לדור ושומר על הגחלת המשפחתית ועל שרשרת הדורות.

הזווית האישית

סבתא יעל והנכד תומר: נהנינו מהשהות שלנו יחד והכרנו אחד את השני טוב יותר.