מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה נולדה בירושלים, בתאריך 17 בספטמבר 1939, כשבועיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא הבת הקטנה של יחזקאל ובטי סליפקין ז"ל ואחות לשמואל שהיה בן שלוש כשנולדה. את הילדות העבירה בשכונת תל ארזה וכעשר שנים לאחר מכן עברה עם משפחתה לשכונת נחלת אחים (נחלאות). סבתא ומשפחתה גרו בדירת שלושה חדרים, כאשר בכל חדר גרה משפחה אחרת והשירותים והמטבח היו משותפים לכולם. מכיוון שהיו הרבה משפחות בכל בנין, לא הייתה בעיה להשאיר ילדים לבד בבית וגם לגן ולבית ספר הילדים היו הולכים לבד.

סבתא אילנה, אח שלה וההורים

משחקי ילדות

הילדים בשכונה היו משחקים יחד כל שעות היום ובערב, ההורים היו צועקים מהחלונות לכולם לחזור לבתים לארוחות ערב. סבתא נזכרת שאהבה לשחק עם החברים שלה בשכונה משחקים כמו חמש אבנים, מחבואים, ים-יבשה ודג מלוח. הם שיחקו גם במשחק שנקרא "עלם סלאם" – הניחו מקל מחודד משני הצדדים, כל אחד בתורו נותן לו מכה באמצע ואז המקל מתעופף. מי שהעיף את המקל למרחק הגדול ביותר – ניצח. הם שיחקו גם במשחק שנקרא "ארץ" – משחק שבו מציירים ריבועים על המדרכה, צריך לעבור ביניהם אבל אסור לצאת מהקווים (כמו משחק "קלאס"). המשחק שסבתא הכי אהבה נקרא "הבא וסיפור" – כל ילד מביא ממתקים מהבית, ואז ממציאים סיפורים ומחלקים את הממתקים אחד לשני.

הילדים בשכונה גם אהבו לעשות ניסויים. סבתא נזכרת שרצו לבדוק מה קורה לבקבוק זכוכית שזורקים מקומה שלישית. אח שלה עלה לגג וחבר שלו, שכן שלהם, שם את המעיל החדש שלו על האדמה בחצר. עלו כולם לגג וזרקו את הבקבוק על המעיל. הבקבוק התנפץ לרסיסים שנכנסו לתוך הדירות בקומה הראשונה והיתה מהומה רבה…

באותה חצר היה עץ עם ענפים חלולים. הבנים הביאו גפרורים, הדליקו את הענפים וניסו להפוך אותם לסיגריות. סבתא נזכרת שכשהיא ואח שלה היו קטנים, לפעמים הם היו נשארים בשעות הערב והלילה לבד בבית (תמיד היה מישהו בדירה). הירח היה משתקף בחלון והם ניסו לתפוס אותו. דוד שמואל, אח של סבתא, אמר לה לסגור לאט לאט את התריס כדי שיוכלו לתפוס בתוכו את הירח. כמובן שהם לא הצליחו וסבתא מספרת שתמיד היא הייתה אשמה כי לא הצליחה לסגור את התריס כמו שצריך.

סבתא בת שלוש

סיפורים מתקופת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט היו שעות של עוצר שבהם אסור היה לצאת החוצה מהבתים. סבתא מספרת שהילדים היו מתעלמים משעות העוצר וממשיכים לשחק בחוץ תמיד. החיילים הבריטים היו באים לגרש אותם חזרה לבתים והילדים היו צועקים להם "נאפי נאפי" ואז החיילים היו נותנים להם מסטיקים שקראו להם "נאפי". יום אחד שמעו פיצוץ מאוד גדול ולא ידעו מה זה. בדיעבד סבתא הבינה שזה היה הפיצוץ של מלון המלך דוד ובנין הסוכנות.

אבא של סבתא היה רפד. הוא עבד ברפדיה ברחוב יפו בה הוא היה מרפד מזרונים, כורסאות וספות. בזמנו קראו לכורסא – פוטל. ערב אחד הוא לא חזר הביתה מהעבודה. הבריטים מתחו גדרות תיל לאורך רחוב גאולה ואי אפשר היה להגיע ממרכז העיר לתל ארזה ולהפך. אימא של סבתא לקחה את הילדים לרחוב גאולה ואבא של סבתא הגיע מהעבר השני וכך הם דיברו אחד עם השני לאורך תקופה, עד שניתן היה לעבור שוב בין חלקי העיר השונים. אבא של סבתא אילנה נשאר לישון אצל המעביד שלו והם חזרו הביתה.

הרפדייה הייתה בקומת הקרקע והמשפחה גרה בקומה השלישית. יום אחד ההורים של סבתא לקחו בבהילות אותה ואת אחיה לבית המשפחה. הילדים לא הבינו מה קרה ועל מה המהומה. הם נעמדו במרפסת ואז ראו צעדה גדולה של הבריטים לכבוד יום ההולדת של המלך (עוד לפני שהמלכה אליזבת הוכתרה…)

מול הבית בתל ארזה היה בית של משפחה עשירה מאוד – בית מנדלבליט. בקומה השניה של הבית היה פסנתר כנף גדול וסבתא הייתה נפעמת ממנו. היא סיפרה למשפחה שהיא לומדת לנגן (סיפור שהיא המציאה…) אז המשפחה הרשתה לה לנגן עליו. אותה משפחה החליטה שסבתא מוכשרת, אז ההורים של סבתא שלחו אותה ללמוד לנגן אצל אישה שגרה בקצה הרחוב. המורה לימדה את סבתא לנגן מנגינה עצובה שהיא לא אהבה. יום אחד לסבתא נמאס מהמנגינה הזו אז היא זרקה את ספר התווים מאחורי הפסנתר (היא הייתה בת שבע). בשיעור הבא המורה שאלה אם היא יודעת איפה חוברת התווים וכמובן שסבתא לא ידעה. ואז… אחרי כמה שבועות, לפני פסח, דפקה המורה בגאווה בדלת של ההורים וסיפרה שמצאה את החוברת ושאפשר להמשיך לנגן.

סיפורי שכנים

בתל ארזה היו לסבתא שכנים – פאול ואני (חני) נויימן. סבתא ואח שלה קראו להם "דודים". את האהבה של סבתא למוזיקה קלאסית סבתא קיבלה מדוד נויימן. בסוכות דוד נויימן בנה סוכה וקישט אותה בתמרים ותאנים טריים – שהיו מצרכים נדירים באותה התקופה. סבתא עלתה על כיסא ואכלה את התמרים והתאנים. כשנשאלה אם יודעת מה קרה לפירות אמרה שלא יודעת…

למשפחת נויימן היה מקרר. היו מדליקים פתילייה עם נפט והיא הייתה מפעילה את מקרר. באותה התקופה לא היו מקררים כמעט לאף אחד. סבתא נזכרת שהם היו מקררים את האוכל עם קרח שאותו קנו מאיש שהיה עובר עם סוס ועגלה בשכונות וצועק "קרח, קרח". לפעמים הייתה הולכת עם אבא שלה למפעל הקרח ברחוב מחניים, שם היו קונים את הקרח ישירות, ועוטפים אותו בקרטונים שלא יימס בדרך.

בקומה השנייה בבניין גרו שכנים שהבן שלהם אסף הרבה פיילות (גיגיות), מילא אותן באדמה ושתל בהן צמחים. את הפיילות שם בחדר המדרגות ועל הגג של הבניין. יום אחד נסע לטיול ארוך וביקש מסבתא אילנה שתהיה אחראית על השקיית הצמחים. ביום הבחירות לכנסת הראשונה, ההורים לא היו בבית ולסבתא היה משעמם. היא לקחה את הקומקום החדש של אימא שלה והתחילה להשקות את הצמחים. כשהגיעה לגג, הקומקום החליק ונפל לגג הרעפים הסמוך. סבתא ניסתה לתפוס אותו ונפלה מהגג לרחוב. השכנה מהבית ממול ראתה הכל מהחלון וצרחה "אילנה מתה! אילנה מתה!"… לסבתא נשארה מזכרת מהנפילה – יש לה צלקת בירך.

עם המשפחה ובנות משפחת נוימן

מסיבת יום הולדת עם השכנים והמשפחה על גג הבניין בתל ארזה

מלחמת השחרור

ביום הראשון של מלחמת השחרור, סבתא ואחיה הלכו עם ההורים לאכול גלידה "וולגה" ליד מחנה שנלר. פתאום היה אור חזק בשמיים וסבא משך אותם בכוח לבית סמוך, דפק בחוזקה על הדלת הקרובה ביותר וכשפתחו להם נכנסו כולם פנימה ואז התחילו פיצוצים. כשהיה אפשר לצאת החוצה -הכביש היה מלא בבורות וחורים.

אבא של סבתא נקרא למלחמה. הוא הוצב בבית הספר לשוטרים ליד גבעת התחמושת. הנשק שקיבל היה נבוט (אלה) עם עור ומקום לאצבעות ואיתה נלחם במשך ימים ארוכים. לא היו באותה תקופה טלפונים ואמצעי תקשורת וכשהוא חזר סוף סוף הביתה – סבתא התעלפה מההתרגשות.

בבית מנדלבליט היה מרתף והחיילים הפכו אותו לחדר מלחמה. היו שם מכשירי קשר וטלפונים בעזרתם ניהלו את הלחימה באזור. יום אחד הגיעה למקום זמרת לשיר ולעודד את החיילים. לזמרת קראו יפה ירקוני. אותם חיילים מילאו שקי חול ברחובות ובחדרי המדרגות של הבתים על מנת שאפשר יהיה להסתתר מאחוריהם בזמן ההפגזות והנשים בשכונה היו מכינות לחיילים קנקנים עם לימונדה סחוטה.

סבתא מספרת שיום אחד השכנים מהחדר שלידם נכנסו למטבח המשותף ופרסו על השולחן את כל הבגדים של הבן החייל שלהם. סבתא לא הבינה למה. רק כשגדלה הסבירו לה שהוא נהרג במלחמה.

כשהמלחמה התגברה עברה המשפחה לבית של אחות של סבא בשכונת כרם אברהם. היא עזבה את ירושלים לבני ברק בגלל הפחד מהפגזים. בהפוגות, בין ההפגזות, סבתא מספרת שהיו עומדים בתור עם פחי ברזל גדולים של זיתים וככה קיבלו מים. כל משפחה הייתה זכאית לפח אחד. כדי לקבל יותר כולם הגיעו עם שני פחים וביקשו שימלאו להם אותם עד לחצי כדי ש"לא יהיו כבדים" ו"המים לא ישפכו בדרך". כמובן ששני הפחים היו מתמלאים כמעט עד הסוף… המים האלה שימשו להכל – מקלחות, שתיה, בישול.

המעבר לנחלת אחים

אחרי מלחמת העצמאות עברה המשפחה של סבתא לנחלת אחים, לדירה של בן דוד של אימא של סבתא שהיה המנצח של תזמורת המשטרה בירושלים. הדירה החדשה הייתה רק שלהם ונראתה למשפחה כמו טירה. לשכונה הגיעו הרבה עולים חדשים מתימן וסבתא אומרת שלמדה מהם לאכול מאכלים חדשים כמו חילבה, לחוח ועוד. באחד הימים הגיעה משפחה חדשה – משפחת תנעמי. אחת מבנות המשפחה גרה עם המשפחה של סבתא והייתה מבשלת להם מאכלים תימניים.

סבתא והחברים שלה נודבו ללמד עברית את העולים החדשים שהגיעו לארץ. סבתא לימדה את העולים שהגיעו למעברת הפחונים בתלפיות. היא מספרת שזו הייתה תקופה קשה מאוד – לאנשים לא היה כסף ולא היה אוכל. היו פנקסים עם תלושים לחלוקת מזון – כמה ביצים, בשר, לחם מגיע לכל משפחה ובמקביל צצו שווקים שחורים בכל פינה…

לא היו באותה התקופה מכונות כביסה. השכנים היו אוגרים את הכביסה ופעם בשבוע היתה מגיעה כובסת שהייתה מכבסת לכולם. את המפות והמפיות הייתה שוטפת עם עמילן שנקרא "קרוכמן". הוא היה הופך את הבד לקשה. באחת הפעמים, לאחר שסיימה לכבס ולעמלן את הבדים נשאר עוד "קרוכמן". היה לה חבל לשפוך אותו אז הכובסת לקחה את השאריות ושתתה אותם. אבא של סבתא ראה את זה וכמעט התעלף.

סיפורים מצחיקים מבית ספר

סבתא למדה בבית הספר לנדו (אוולינה דה רוטשילד). יום אחד הגיעו הרבה חיילים לבית הספר ואחד מהם עלה לגג. כשהבנות שאלו מה הוא עושה, הסבירו להן שהוא עולה לגג להתקין אזעקה והשם שלו "אזעקקר". למנהלת בית הספר קראו מיס ליבי שדיברה רק באנגלית. כל בוקר הבנות נכנסו לאולם התפילה ובסוף התפילה המנהלת הייתה נותנת להן פקודות – stand לקום, turn להסתובב, out לצאת. בסוכות היו בונים סוכה בבית הספר ומיס ליבי היתה עוברת בין הבנות ומחלקת לכל תלמידה סוכריית משי. סבתא אומרת שבמשך שנים היתה מחפשת למצוא סוכריות כאלה לעצמה… פעם אחת הקרינו סרט קולנוע בבית הספר עם שחקן שהיה מאוד מפורסם. במהלך הסרט היתה סצנה של זוג מתנשק וכל הבנות התחילו לצרוח. הבנות בבית הספר היו מאוד שובבות. היו שתי בנות בכיתה שלא עברו את המבחנים ופחדו מהתעודה. הבנות בכיתה התאחדו, גנבנו למורה את פנקס הציונים וזרקו אותו לחצר של הגימנסיה העברית. המורה והמנהלת עברו בין הכיתות וכעסו, איימו, התחננו שמי שיודעת – תחזיר את הפנקס. כמובן שאף אחת לא ידעה איפה הוא והתוצאה הייתה שבאותה שנה לאף אחת לא היו ציונים בתעודה…

תמונת מחזור מגן הילדים – גן סטריקובסקי

היום הראשון של כיתה א'

יום העצמאות עם החברות מבית הספר ברחוב יפו

תקופת הצופים – גדוד עין גדי בשבט מצדה

בגיל 15, בצופים, סבתא הייתה יחד עם רובי ריבלין, עמוס עוז ושמעון מזרחי במחנה עבודה במעיין צבי. יחד עבדו בפלחה, בשדות. כולם השתזפו נורא ונשרפו מהשמש. הטבחית נתנה להם לבן למרוח על הגוף כדי להרגיע את הצריבות.

גננת לתפארת

בגיל 19 סבתא התחתנה עם סבא בצלאל ז"ל ובמקביל למדה בסמינר למורות והפכה לגננת. היא עבדה בגן ילדים בפרוזדור ירושלים. יום אחד, כאשר חיכתה לאוטובוס לחזור הביתה עברה ניידת משטרה. השוטר שאל אם סבתא רוצה לחזור איתו לירושלים. סבתא הייתה בהריון ראשון בחודש רביעי. השוטר הושיב אותה מקדימה, לידו, ומאחור ישב שוטר נוסף. במהלך הנסיעה הם דיברו ביניהם כל הזמן והנהג כל הזמן הסתכל אחורה. בשלב מסויים הוא לא שם לב והאוטו התהפך לתוך חורשה. הנהג תפס את סבתא כדי שלא תעוף מהאוטו וכל מה שהדאיג אותה היה שאם האוטו ימשיך להתהפך השמלה תעוף ויראו לה את התחתונים…

בתקופת החיזור של סבא אחרי סבתא אילנה

עם ילדי הגן

עבר קרוב והווה

סבתא אילנה גרה בירושלים, לה ולסבא בצלאל ז"ל נולדו ארבעה ילדים (שני בנים ושתי בנות) ואימא שלי היא הקטנה שביניהם. לסבתא יש נכדים מכל ארבעת הילדים ואפילו שני נינים חמודים.

סבתא המשיכה ועבדה כגננת עד שיצאה לפנסיה לפני כעשרים שנה, קצת אחרי שסבא שלי נפטר. לאחר שיצאה לפנסיה החליטה סבתא להגשים חלום – היא נרשמה לחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

סבתא התחילה לטייל בארץ ובעולם, פגשה אנשים רבים וחברים. לסבתא הרבה תחביבים – היא אוהבת לנגן בפסנתר, לקרוא, לשחק ברידג' עם חברות ולטייל.

קצת מסורת

בפורים לא היו משלוחי מנות. במקום, סבתא מספרת שכל ילדי השכונה היו מתחפשים ועוברים בין כל הבתים, דופקים בדלתות של השכנים ואלה היו נותנים לכל אחד מיל (פרוטה). בפסח היו מגעילים את הכלים – היה דוד ענק מלא באבנים ולתוכו היו מכניסים את הסירים בעזרת חבלים. היה מישהו שהתפקיד שלו היה לבדוק כל סיר ולאשר אם אפשר להגעיל אותו או לא.

בשכונת הבוכרים הייתה חנות יינות. סבתא מספרת שהייתה הולכת עם אבא שלה לחנות. את היין היו מוכרים לפי אונקיות – היה למוכר ספל מפח עם סימון האונקיות. סבתא ואבא שלה היו מביאים בקבוק מהבית אותו מילאו וזה היה היין שבו השתמשו לקידוש. בשבתות הייתה נפגשת המשפחה אצל אחות של סבא ל"שלישידס" – ארוחה שלישית עם גפילטע פיש. הגברים היו בחדר אחד, קוראים דרשות ושרים שירים והנשים בחדר אחר. במוצ"ש סבא של סבתא היה עושה הבדלה ומריח את הנכדים כאילו הם הבשמים.

סבתא בפורים

קורונה (איך לא…)

סבתא אילנה גרה לבד. בתקופת הקורונה כמעט ולא ביקרנו אותה מחשש שלא נדביק ונסכן אותה. סבתא מספרת שבהתחלה היא מאוד נהנתה. היא קראה הרבה מאוד ספרים והבנות ארגנו לה משלוחי ספרים הביתה. סבתא אומרת שלא סבלה והסתכלה כל הזמן על חצי הכוס המלאה – הבית היה נקי ומסודר כמו שלא היה מעולם. בתקופת הקורונה סבתא גילתה שאפשר לעשות הזמנות של דברים דרך האינטרנט, שאפשר לשמוע הרצאות בזום ואפשר לקיים שיחות וידאו עם הנכדים והנינים. ככל שתקופת הסגר התארכה התחיל להיות יותר ויותר קשה. הפחד לצאת מהבית, לעבור ליד אנשים והגעגועים למשפחה.

הזוית האישית

יואב: מהשיחה והסיפורים של סבתא למדתי שסבתא שלי הייתה מאוד שובבה. לסבתא יש סיפורים מצחיקים וגם את התקופות הקשות הצליחה להעביר בצחוק. סבתא מסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה ושמחה במה שיש לה.

סבתא: במהלך השיחות עם יואב נזכרתי בסיפורים שהספקתי לשכוח מהם. כל סיפור הזכיר סיפורים נוספים וגם עכשיו, אני ממשיכה להיזכר בעוד ועוד רגעים. היה לי כיף לשבת עם יואב ולספר לו ולראות את ההתעניינות שלו. אני לא חושבת שכשאני הייתי בגיל שלו הייתה לי סבלנות לשבת ולהקשיב לסיפורים של ההורים או הסבים שלי. השיחות כל כך ריגשו אותי עד שהרגשתי צורך לספר עליהן לחברות שלי במפגש השבועי שלנו בקפה…