מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה שפיגלשטיין, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי חנה שפיגלשטיין ויחד תיעדנו את סיפורה.

 סבתא חנה מספרת לאלה:

העלייה ארצה

שמי חנה שפיגלשטיין לבית קלרפלד. נולדתי בפולין ליפה ואריה קלרפלד. את השכלתי הגבוהה רכשתי באוניברסיטה העברית בירושלים במחלקה לביולוגיה. שם פגשתי את בן זוגי מיכאל עמו הקמנו משפחה ונולדו לנו שלושה ילדים: עופר, דני וגיא. גיא הוא אביה של אלה אתה אני חולקת את תכנית "הקשר הרב דורי" .

פולין לפני המלחמה, הייתה ארץ יחסית משגשגת לאחר שינוי גבולות עקב כיבוש וסיפוח שטחים במלחמות. ורשה הייתה עיר משגשגת ויפה, עיר עם חיי תרבות מפותחים, תאטרון, מחול, מוסיקה, ספרות ומדע. ברחבי פולין היו הרבה עיירות (שטעטלך) ובהם הייתה אוכלוסייה יהודית. בעיירות היו יהודים דתיים- חרדים, וחלקם מסורתיים. היה שיתוף בין היהודים לפולנים במסחר, בחינוך ובחיי היום יום.

יהדות פולין הייתה מאז ימי הביניים ועד מלחמת העולם השנייה הגדולה בקהילות היהודיות באירופה. ליהודים בפולין היסטוריה בת אלף שנים שאופיינה בתקופות פריחה תרבותית ודתית לצד אנטישמיות, רדיפות ופרעות ופוגרומים, שהגיעו לשיא במלחמת העולם השנייה.

בתחילת המאה העשרים הייתה בפולין אווירה אנטישמית. משרות ממשלתיות ואקדמאיות באוניברסיטאות נמנעו מיהודים. היו הגבלות בקבלת סטודנטים יהודים למוסדות אוניברסיטאיים. היהודים גרו בערים ורשה, קראקוב, לודז', לובלין ועוד. כמו כן, התרכזו ברחבי המדינה בעיירות. בערים הגדולות היהודים נטלו חלק בחיי התרבות והאקדמיה. בעיירות רוב הקהילות היו דתיות, חסידיות, חרדיות ועסקו במסחר.

ערב מלחמת העולם השנייה יהדות פולין מנתה למעלה מ-3 מיליון נפש. בסוף המלחמה שרדו כעשירית, 90 אחוזים נרצחו. מבין הניצולים ששרדו חלקם עלה ארצה, חלקם לארה״ב והשאר ברחבי תבל. היהודים שעזבו את החיים ״שם״ פנו לחיים חדשים בארצות בהם נקלטו ובנו את חייהם על חורבות העבר.

שנותיי הראשונות עברו עלי בתקופה החשוכה בתולדות עמנו, מלחמת העולם השנייה. את שנות המלחמה עברתי בחלקן בגטו וורשה וחלקן במסתור אצל איכרים פולניים במרתף ובעלית גג. זאת עד בוא הצבא הסובייטי ששחרר את האזור במאי 1945.

עם השחרור משפחתי ניסתה להשתקם בפולין, אך ללא הצלחה עקב אווירה עוינת ואנטישמית. מפולין עברנו למחנה העקורים אשווגר, שבגרמניה למשך שנה וחצי. מחנה העקורים היווה מקום וסביבת חיים נורמליים לראשונה בחיי. במחנה העקורים הלכתי לגן, ולבית ספר ולראשונה הייתי בחברת ילדים. לראשונה בחיי דברתי בקול מה שנמנע ממני בתקופת המסתור.

מחנות העקורים היו זמניים מהם התפזרו השורדים ומשפחותיהם לחיי קבע בארץ וברחבי העולם. למחנות העקורים היו מגיעים פעילי עליה מהארץ לעודד את העלייה ארצה שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי והייתה מוגבלת.

 בילדותי – 1945

אירוע משמעותי בחיי המשפחה: אחד הביקורים היה של ראש הסוכנות דאז דוד בן גוריון. את פניו קיבלו ראשי הפעילים, חברי המחנה והילדים. כילדים לבשנו בגדי חג נשאנו דגלונים ושרנו לכבוד האורח הנכבד. האורח עם החזון והיוזמה הציונית להקמת המדינה. אמי שישבה לידו בעת ארוחת הצהריים ספרה לו את קורות המשפחה. בן גוריון הקשיב לספורה של אמי ובקש ממנה את שמות בני המשפחה ופרטים אישיים. תוך מספר שבועות לאחר הביקור ולאחר שהות של שנה וחצי במחנה, ביוני 1947 קיבלנו אשרות עלייה ארצה.

מחנה עקורים בגרמניה ESCHWEGE 1946 

עלינו בעלייה הראשונה – הראשונה שהייתה עליה חוקית. הדרך ארצה החלה ממחנה העקורים בגרמניה משם נסענו ברכבת למרסיי שבצרפת ומנמל מרסיי באונייה ארצה. ביולי 1947 נחתנו בנמל חיפה. מנמל חיפה לאחר בדיקות רפואיות וסידורי קליטה הגענו למחנה עולים עדיין לא היו מעברות שהיה צפונית לחדרה.

כעבור שבועיים במחנה בו שוכנו כ-30-20 איש באוהל משפחתי עברה לדירת חדר בקרית חיים קרוב לחוף הים. המשפחה החלה חיים בארץ חדשה, בעלת תרבות ושפה זרים. מהר מאד נקלטתי בבית הספר רכשתי את השפה העברית ושכחתי לחלוטין את הפולנית. התחלה של חיים חדשים בארץ חדשה שבה חלמתי להיות ילדה ישראלית, החלום התגשם.

לזכור ולא לשכוח. לא לגזענות! כן לסובלנות וקבלת האחר.

הפמוטים ששרדו את השואה

הזוית האישית

הקשר בין הדורות – סיפור חיי המשפחה המקרב בין הדורות, סבתא-נכדה

סבתא חנה: אלה נכדתי הצעירה שמעה את ספור חיי והתעניינה בקורות משפחתי. מסגרת נוספת שהיא נחשפה לסיפור חיי היה ביום השואה כשסיפרתי בכיתת אחותה עלמה את קורות חיי בשואה. כל שנה ביום השואה אני מעבירה את סיפור חיי וחיי משפחתי בבתי ספר, בתנועות נוער ובזיכרון בסלון בקהילה. בארוחות המשפחתיות בימי שישי אני מדליקה נרות שבת בפמוטים שהם השריד היחידי שנותר להורי מלפני המלחמה.

את סיפורי סיפרתי לילדי ונכדי ומקווה שהם יהיו מקור להמשך ויתנו לו את התוכן והצביון משלהם.