מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה ספין, סבתא של רותם. נולדתי בתאריך 15.08.1942, בעיר פלובדיב שבבולגריה.

שמי חנה ספין כאשר נולדתי הוריי קראו "ז'נט". לאימא שלי קראו "מתילדה" ולאבא שלי "סולומון" כשהגרמנים עלו לשלטון הם החליפו את השמות של כל היהודים, הם קראו לי "חנה", לאמי "מזל" ולאבי "שלמה" ועם השמות האלה עלינו לארץ בינואר 1949, אני, משפחתי וסבתי. עלינו לארץ באונייה. אני זוכרת איך כולם עלו לסיפון כשהאונייה התקרבה לנמל חיפה, זה היה בלילה וראינו את אורות של חיפה מרחוק. התרגשתי מאוד. כשירדנו ריססו אותנו בדי.די.טי נגד כינים וזה היה מאוד לא נעים. אני חשבתי שמדובר בשלג בעוד שאמי כעסה מאוד, כיוון שהחומר לכלכך את בגדייה החגיגים.

תעודת עולה של סבתא

הסיעו אותנו במשאיות למעברת "פרדס חנה", היינו במעברה המון זמן, אני חושבת שהיינו שמונה חודשים שם, המון ילדים חלו במחלות קשות, עד שפינו אותנו למגורים קבועים בצריף "בגני תקווה". בתקופה זו היה מחסור במזון בארץ, קראו לזה תקופת הצנע, לכן חילקו תלושי מזון: חצי קילו סוכר למשפחה, שתי מרגרינות. חלב וקרח היינו קונים מרוכלים וכבר בחודש ספטמבר נכנסתי ללמוד בכיתה א'.

למדנו בשתי משמרות אז, בשנה הראשונה למדתי במשמרת שנייה, שבה התחלנו ללמוד בצהריים, זה היה כי לא היו מספיק כיתות. עד כיתה ג' לא היה חשמל בכתות. המשמרת נגמרה בחושך ולא היה נעים ללכת בחושך לבד הביתה. לפעמים, אימא שלי לפעמים באה לקחת אותי הביתה. למדתי שמונה שנים באותו הבית ספר עד שסיימתי ללמוד בכיתה ח'.

בחגים הייתי לוקחת את סבתי לבית הכנסת היה לה כיסא קבוע, הרגשתי שזו החובה שלי לשמור על סבתא.

הייתי בתנועת נוער "העובד והלומד", כל יום שישי הייתה הרצאה ואחר כך היה שיעור בריקודי עם, לפעמיים הייתה הרצאה מחוץ לעיר והיינו צריכים ללכת דרך הפרדסים בחושך. אימא שלי תמיד הרשתה לי ללכת, אני לא פחדתי מכלום.

אחרי סיום לימודי בבית הספר היסודי, למדתי בסמינר למורים, אחרי בערך שנתיים הפסקתי והלכתי ללמוד פקידות, הנהלת חשבונות, קיבלתי תעודה ובגיל 18 התגייסתי לצבא. מכל בנות הכיתה רק אני ועוד אחת התגייסנו לצבא.

השירות הצבאי

כאשר קיבלתי צו גיוס הרגשתי חובה לתרום למדינה. הייתי פקידה מחסנים טכנית. כל יום הייתי צריכה לצאת מהבית לפני השעה שבע בבוקר. הייתי נוסעת למקום השירות שלי בצבא והייתי לקחתי שלושה אוטובוסים בהלוך וגם בחזור. היינו שם שלוש פקידות, מעט בנות והייתה הרבה עבודה. בכלל לא היה לי את המחשבה להתחמק מהשירות, הרגשתי שהייתי צריכה לעשות את העבודה שלי בלי להתלונן, לתרום את חלקי בתפקיד שלי.

סיפור משפחתי שזכור לי בהקשר לגיוס לצבא כשאחותי קיבלת צו גיוס, אימא שלי התעצבנה והלכה ללשכת הגיוס ושאלה למה מגייסים רק את הבנות שלה, ואמרו לה שהבנות שלה חכמות.

סבתא בשירותה הצבאי

לפני הגיוס בערך בגיל 18 הכרתי את סבא שלמה אולם לא התחתנו כי רציתי להתגייס לצבא. אחרי השירות הצבאי שלי נישאנו בבית הכנסת "אוהל מועד" בתל אביב. כל החיילים מהיחידה שלי היו בחתונה. הם הביאו את את כל החיילים במשאית. קיבלתי מתנות לחתונה: כלים למטבח, סיר פלא, סיפולוקס – מכשיר להכנת סודה. גם מי שלא הגיע לחתונה, כמו השכנים, הם גם הביאו מתנות בעיקר דברים שימושיים לבית.

גידלנו שלושה ילדים בבית: שיפרה, אלון ועדי. עדי הוא אבא של רותם, שיפרה נקראת על שם אימא של סבא שלמה שנספתה בשואה. שיפרה בחרה את השמות לאחיה הקטנים. אני מאוד מרוצה מהילדים שלי, כולם אנשים חיובים ומתחשבים אחד בשני, כולם מגדלים יפה את הנכדים שלי.

בערך בגיל 60 הלכתי להתנדב בספרייה. הייתי הולכת לספרייה פעמיים בשבוע. התנדבתי חודשים רבים. מנהלת הספרייה הייתה מזמינה בכל פעם משורר להרצאות שם. בכל פעם שסיימת להתנדב והלכתי הביתה היא הייתה צריכה אותי שוב. בערך חצי שנה ספגתי את הבקשות השונות שלה, אך זה עיצבן אותי והחלטתי לחזור לעבוד בסופרמרקט. סיפרתי למנהלת הספרייה, שהגדילו לי את המשרה ואני צריכה לעזוב את ההתנדבות. וכך סיימתי את התנדבותי בספרייה.

לילי אחותי

לילי הייתה אחותי היחידה לא היה לי עוד אחים. לילי הייתה מאוד יפה. היא נישאה לשלומי וילדה שני ילדים. הקשר בינינו היה קשר הדוק והיא תמיד התייחסה באופטימיות לחיים. בערך בגיל 49 היא חלתה ונפטרה תוך חודשיים והיא לא הספיקה להגיע לגיל 50. יהי זיכרה מבורך לעד!

סבתא עם לילי אחותה ז"ל

סבא שלמה

סבא שלמה היה אדם טוב, הוא פירנס ודאג מאוד למשפחה שלו. אני מאוד מתגעגעת אליו, סבא זכה לראות את ברק, שחר ורועי לפני שהוא נפטר – הם היו מאוד קטנים. לסבא שלמה הייתה מכבסה, הייתי צריכה להצטרף אליו לעבודה לאחר שנתיים של נישואין. עבדתי הרבה שנים במכבסה ולאחר מכן מכרתי את המכבסה ונתתי חלק מהכסף לעדי למטרה טובה לקנות בית.

סבתא וסבא שלמה

לפני בערך 50 שנה הייתה סדרה שקראו לה "אנטולנה" וכולם היו רואים אותה והיינו מכורים לה ואני נשבעתי שלא אראה יותר סדרות טיפשיות כמו זאת. בתקופת הקורונה לא היה לי מה לעשות וראיתי הרבה טלוויזיה, כולל סדרות טיפשיות כאלה. במהלך הקורונה גם קראתי הרבה ספרים וממש נהניתי מהספרים.

הזוית האישית

סבתא חנה: הייתה לי חוויה נהדרת חוויה של פעם בחיים.

רותם: למדתי המון מסבתא והיה לי כיף להיות איתה ולעבור את כל התהליך איתה. הקשר ביננו מאוד הדוק גם כי במהלך הפגישות התחברנו וחלקנו את התהליך ביחד וגם שסבתא באה לישון אצלנו היינו ביחד הרבה יותר.