מאגר סיפורי מורשת

שמי ז'נין שנפ נולדתי ב1951 ברומניה.

למדתי ברומניה עד סוף שליש ראשון בכיתה ה', ואני יודעת קרוא וכתוב, ואחר כך המשכתי פה בארץ.

עליתי לארץ בינואר 1962 כשהייתי בת אחת עשרה וארבעה חודשים יחד עם הוריי. העלייה שילבה רכבת  בתוך רומניה ואחר כך רכבת עד לווינה ומשם רכבת עד דרום איטליה. ואחר כך באוניה עד לנמל חיפה, זה היה מסע ארוך וטלטלה אמיתית. מי שהגלה את ההורים שלי ואת סבתא פאולה, היו הרומנים, וההונגרים את סבא אדולף.

הגורמים שאיתם חיינו  היו אנטישמיים. בכיתה ובסביבה שמעתי הרבה מאוד פעמים סוג של אמירות כגון: "יהודייה מסריחה" ו"תעופי מפה ותלכי לפלשתינה" כמו שהם קראו לזה, הם לא היו נחמדים. ברומניה הייתה שנאה אמיתית ליהודים.

כשהגעתי לפה לא הייתה לי בעיה, נקלטתי בפנימיית אלוני יצחק, של עליית הנוער. אַלּוֹנֵי יִצְחָק הוא כפר נוער פנימייה באזור הצפון ליד גבעת עדה, מצפון לקיבוץ כפר גליקסון, השייך למועצה אזורית מנשה. (ויקיפדיה). הייתי שם שנתיים ובזמן הזה ההורים שלי פחות או יותר מצאו עבודה. זו הייתה פנימייה ושם הרגשתי בסדר גמור נהניתי והייתה קליטה נעימה.

ילדות

שני ההורים שלי לא היו נשואים הם היו צעירים. סבתא הייתה צעירה, אז בעצם הם עברו את השואה, וכמעט ולא נשארו זיכרונות  בקושי כמה תמונות. כנ"ל לסבא שהייתה לו אישה וילד והם נרצחו באושוויץ. כך שלא נשאר הרבה  ברומניה, היו לנו חפצים יפים של סבא אבל הרומנים לא אפשרו לקחת אותם. כי זה היה הסכמי היציאה. הסוכנות היהודית נתנה לנו מקומות דיור או דירה או צריף או ביתן, לא נתנו לנו כסף כדי לקנות דירה. נתנו אפשרות לגור במקום קבוע פחות או יותר.

רומניה הייתה חלק מהגוש הקומניסטי וקראו לזה מסך הברזל. היו מדינות כמו רומניה כמו הונגריה, כמו בולגריה, פולין, שאי אפשר היה לצאת מהם,  יכול להיות שאם סבא היה באיזה תפקיד רם, אז יכול להיות שהוא היה יכול לצאת לכמה ימים, לארץ קומוניסטית שכנה אבל לא לארץ מערבית.

אני נקראת ז'נין על שם סבתי שקראו לה ז'נט, בתום המלחמה הם שוחררו, היא חלתה ונפטרה, וסבתא  רבה שלך סבתא פאולה, רצתה להנציח את זכרה וקראה לי ז'נין, כי היא הרגישה שאם תקרא לי ז'נט היא תתמודד עם השם ישירות. כשהגעתי לארץ  רצו להחליף לי את השם לשושנה, זה היה שם שנתנו לכל עולה חדשה שרק הסכימה. ולא הסכמתי. היה לי מורה לגיאוגרפיה שהציע לי אחרי שנתיים בארץ, לקרוא לי דגנית וקצת הצטערתי שלא החלפתי. היית מהוססת מאוד, כי זה שינוי מאוד גדול. זה לא היגוי עברי לשם יהודי שהיה נהוג.

ברומניה היו התנכלויות כלכליות קשות כלפי היהודים. אבא שלי, סבא שלכם,  עבר לעבודה של פועל עם משכורת נמוכה מאוד. זאת אומרת היו קשיים כלכליים והיו עליות ירידות, ואילו בארץ גם היה מאוד קשה אבל מסיבות אחרות. בשנת 1962 היה מיתון משמעותי בארץ. היה מאוד קשה למצוא עבודה, ולקח להורי כשנה וחצי-שנתיים, עד שהם מצאו את מקומם. היה לנו הרבה קשיים. בניגוד לי שברומניה למדתי לכתוב ולקרוא רומנית, סבתא גם לימדה אותי לקרוא גרמנית, אבל זה היה בבית, והביאו לי מורה לעברית באופן פרטי. כך שהגעתי לארץ הכרתי אותיות הכרתי כמה מילים, זה לא היה מספיק כדי לעשות שיחה עם ילדות, אבל זה היה פחות נורא.

אני לא זוכרת משהו מסוים פרט לזה שדיי נחמתי את עצמי, כשאעלה לארץ ואני אפטר מכל ההתנהלות המסובכת שחווינו ברומניה. ואכן, לא ממש הייתי תלושה, כי ההורים שלי במיוחד אבא היה ציוני, והוא לימד אותי לשיר את התקווה בגיל שש. מה שיצר י איזושהי התלבטות אם את שייכת לעם הרומני או לעם היהודי.

אני זוכרת שהגענו לווינה, היה מאוד קר. הייתה לנו שם חברה, כי להורי היו שם חברים, והם עזרו לנו להתחמם. לעומת זאת כשנסענו ברכת מוינה לנאפולי בדרום איטליה, קפאנו מקור, כי הרכבת לא הייתה מחוממת ולא היה שמיכות או משהו.

בילדות ראיתי יחד עם סבתא סרט על מצריים העתיקה, שמראים תלבושות של התקופה ואנשים עובדים בשדה, אנשים יחפים בחום בתקופת פרעה. לא של יהודים אלא של מצרים, שעבדו. במידה מסיומת חשבנו שנמצא ארץ מדברית. ארץ מצומצמת במים וצמחיה. המדינה נראתה הרבה יותר ענייה ממה שהיא היום.

עד היום, כשאני גרה בטבעון ואנחנו עשרות שנים פה, אני מודה שמתגנבת לי קנאה בנשים מבוגרות כמוני, שהן צבריות וילידות טבעון. אז באיזה שהוא מקום אני מרגישה תלישות.

בגיל שמונה עשרה התחלתי את לימודי בטכניון.

למדתי לזרום עם מה שיש בארץ. במובן הזה אם רציתי כל מיני טיולי טבע, שכן עשינו ברומניה ולא היו פה, השלמתי עם המצב ועשיתי משהו אחר. בכיתה יצרתי חברויות. גרנו בכפר גלים זה היה מקום רחוק, התחבורה הייתה לא טובה לשם, אז היתה איזושהי  בדידות. אבל היו לי שם חברים נחמדים שהיה לי כיף איתם. לא שאפתי לדברים שהם לא היו מציאותיים, זה טיפ שאני מציעה לחיות לפיו. צריך לחיות  וליהנות ממה שיש.

הזווית האישית

כליל נעים  וסבתא ז'נין תעדו את סיפורה של סבתא ז'נין, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר תיכון איזורי מגידו בעין השופט – בתשפ"ג 2023