מאגר סיפורי מורשת

אימי, זיסה, נולדה באפריל 1920 כבת בכורה להוריה חיים-יוסף ליפמן וחנה-אסתר לבית טשרניחובסקי.

הוריו של סבי, חיים-יוסף ליפמן, יונה ויחט (יוכבד) ליפמן, גרו באוזורקוב, עיירה סמוכה לעיר לודג' במרכז פולין. משפ' ליפמן היתה אחת המשפחות הגדולות בעיירה ובבעלותם היתה מאפיה.  לסבא רבא יונה היו 7 אחים, לסבתא רבתא יחט (יוכבד), לבית נוסק, היו 5 אחים – ולכולם ילדים ונכדים. מכל משפחת ליפמן הגדולה שחיה בפולין ערב מלחמת העולם השניה, נותרו 11 ששרדו את השואה.  משה, האח של סבי חיים-יוסף, שעזב את פולין בשנת 1931 לצרפת, נספה אף הוא בשואה.

בלינצ'ץ, עיירה סמוכה, גרה משפחתה של סבתי – חנה-אסתר – משפחת טשרניחובסקי. לסבא רבא, צבי-הרש טשרניחובסקי היו 5 אחים ואחיות ולסבתא רבתא מרים שיינדל, לבית לסמן, היו 5 אחים ואחיות. אחד מאחיה של סבתי, חנה-אסתר, יצחק (איזיק), שנסע לאוסטרליה בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20, נהג לשלוח להוריו מדי חודש כסף לסייע בהוצאות המחיה, בעיקר בשל מחלת לב בה לקה אביו. יצחק הביא אחריו לאוסטרליה שתיים מאחיותיו (לאה ומיניה) וכך הצליחו להימלט מגורלם המר של מרבית יהודי פולין.

סבי, חיים יוסף, יליד שנת 1895, היה תלמיד חכם שלמד בישיבה בגראבוב (עיירה סמוכה לאוזוקוב).  יצחק, האח של סבתי, חנה אסתר, ילידת 1893, ככל הנראה שידך ביניהם.

סבי היה ממוצע קומה בעל גזרה נאה, גוון עור בהיר, שיער בהיר, מתקרח, בעל זקן לא ארוך, ללא פאות. היה לבוש בלבוש מסורתי, מכנסיים ארוכים כהים, חולצה לבנה מכופתרת, גופיית ארבע כנפות מתחת לחולצה, ווסט מכופתר ומעיל מחויט באורך הברכיים. חבש כובע לא גבוה, ללא שוליים, עם מצחיה קטנה. הוא היה מורה לעברית והיה פעיל מאד בתנועת "המזרחי". הוא לקח חלק בעבודות הבית וגם ערך את הקניות בשוק. הוא היה נוסע ללודג' כדי לרכוש סחורה, בעיקר לבנים חמים בחורף, סינרים, גרביים ומעט שמלות לילדות בקיץ, בבתי החרושת ובמחסנים לטקסטיל, כדי שאשתו תוכל למכור בשוק.

סבתי היתה קטנת קומה, רזה, בעלת שיער שחור ארוך וגוון עור כהה. לאחר החתונה לא הסכים הבעל הטרי כי אשתו תגלח את שיער ראשה, כפי שהיה נהוג אז. היא אמנם חבשה פיאה כאשר יצאה מן הבית, אבל בתוך הבית אספה את שיערה במטפחת ראש. סבתי נהגה ללבוש שמלות באורך הברכיים ונעלה נעליים עם עקב קטן. היא דאגה לטפל בכל צרכי הבית ובני המשפחה, ובנוסף סייעה בפרנסת המשפחה במכירת פריטי לבוש שונים בשוק המקומי בדוכן ארעי שהוקם לצורך כך.

משפחת ליפמן גרה בעיירה לינצ'יץ בפולין עד שנת 1934 ובה נולדו כל חמשת ילדי המשפחה: זיסה, ילידת 1920; עזרא, יליד 1922; חיה, ילידת 1924; אפריים, יליד 1926; אברהם אליהו (וורומליה), יליד 1928.

המצב הכלכלי בבית לא היה קל. האב לימד בשעות הבוקר בבית המדרש ובשעות אחה"צ, לאחר שעות ביה"ס הרגיל, לימד ילדים לדבר עברית.  האוכלוסיה הדתית בעיירה, שרובם השתייכו ל"אגודת ישראל", לא כל כך אהבה את שיטותיו כי הוא לימד עברית בהברה ספרדית ולא אשכנזית, וזאת בנוסף להשתייכותו ל"פועל המזרחי".  הוא גם לימד את הילדים קרוא וכתוב עברית, והיו שטענו שהוא  "לא מלמד מספיק גמרא", ו "מגדל ציונים". הוא היה איש משכיל ופעמים רבות היה מקריא לילדיו ספרי פילוסופיה ביידיש.

בשנת 1934 עברה המשפחה לגור באוזורקוב, ליד משפחתו של חיים-יוסף. אוזורוקוב  היתה עיירה עם תעשיית טקסטיל מפותחת והמשפחה קיוותה למצוא בה פרנסה בסיוע משפחתו העניפה של אבא. בנוסף, חלק מהיהודים בלינצ'ץ החרימו את אבא כמורה לעברית והוא קיווה כי באוזורקוב, בה האוכלוסיה היהודית היתה ליברלית יחסית, יוכל למצוא תלמידים רבים יותר.

אימי, זיסה היתה קטנת קומה, בעלת שיער שחור, ובילדותה היתה רזה ותמיד חיוורת. היא אהבה מאד לקרוא ושאלה ספרים בספריה בתדירות גבוהה מאד. היא היתה נערה מקובלת בחברה והיו לה 4-5 חברות קרובות מאד. היא גם היתה חברה בתנועת הנוער גורדוניה. עם סיום בי"ס יסודי, כיתה ז', למדה תפירה כשוליה ורצתה לעבוד בבית חרושת שם השכר היה גבוה יחסית. ברוב בתי החרושת לאריגת בדים באוזורקוב עבדו גם בשבת, והאב חיפש מקום בו לא תהיה הבת חייבת לעבוד בשבת. רק במפעל אחד – של מר בלנקט – הסכים המנהל כי בנות יהודיות לא תעבודנה בשבת – אבל הוא שילם להם שכר של מתלמדות במקום של אורגות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה זיסה היתה בת 19, עזרא בן 17, חיה בת 15, אפריים בן 13 וורומליה בן 11.

ב-1.9.1939 מיד עם פלישת הכוחות הגרמנים לפולין, העולם שהכירו בני המשפחה, התהפך על ראשם. הלימודים הופסקו, המתפרות נסגרו, כל השרותים המוניציפאליים הופסקו. המשפחה החלה למכור חפצים שונים בבית כדי לממן קניית אוכל: נוצות מהשמיכות, תכשיטים ועוד. לאחר כמה שבועות התחילו הגרמנים להפעיל את המתפרות בתפירת מדים לצבא הגרמני. כולם חוייבו לעבוד, גם במשמרת לילה, והתמורה לעבודה היתה תשלום מועט. לדוד, האופה, היה חבר גרמני שבבעלותו היתה מאפיה משובחת והוא הסכים להעסיק את עזרא. הגרמני הזה "דחף" לעזרא לחמניות למכירה, ושתי האחיות מכרו אותן בבוקר, עד שאמי נתפסה ונענשה. בהמשך, היא נסעה מספר פעמים לקנות בשר משחיטה כשרה בעיירה סמוכה, ופעם אחת תפסו אותה הגרמנים והביאו אותה לתחנת המשטרה. לאחר מספר שעות היא שוחררה וסיפרה כי קיבלה מכות, כך שלא יכלה מספר ימים אפילו לשבת.

בני המשפחה מצאו דרכים שונות ויצירתיות מאד להגדיל את ההכנסה. סבי הכין לסבתי נעלי בית לחורף, את הסוליה הכין מתערובת של קמח ומים שהתקשתה בין 2 בדים ואת החלק העליון תפר מבד של מעיל. אנשים שראו זאת ביקשו שיכין גם להם והילדים הצטרפו למלאכה.  אמי ואחותה תפרו לעצמן כובעים לחורף, וגם רעיון זה הביא "קונים".

באמצע שנת 1941 חלה הבן הצעיר – ורומליה,  בדלקת ריאות ונפטר עקב מחסור בתרופות. מספר שבועות לאחר מכן באחד מה"איסופים" של גברים לעבודה מחוץ לגטו, נלקח הבן עזרא וזו הפעם האחרונה שבני המשפחה ראו אותו. הוא הגיע לאזור פוזנן למחנה "סטדיון" שם התבצעו עבודות סלילה. במשך מספר חודשים שלח גלויות ומכתבים בהם סיפר כי מצבו טוב ואין צורך במשלוחי מזון או מוצרים אחרים. לאחר המלחמה נודע כי הוא הגיע לאושוויץ ומשם עבר למחנה עבודה במכרה – עד היום אין לנו מידע מעבר לכך.

לפני פסח 1942 הודיעו לכל היהודים כי עליהם להתייצב בבית הספר. כל המשפחות התבקשו להתפשט ולעבור סלקציה. כל בני המשפחה מלבד סבתי סומנו באות A. מספר שבועות לאחר מכן הועברו סבי ו- 4 הילדים לשטח הגטו בעיירה. לאחר המלחמה נודע כי היהודים שסומנו באות B, כולל סבתי, הוריו של סבי,  סבא רבא יונה וסבתא רבתא יחט (יוכבד), ובני משפחה אחרים, הושארו בביה"ס במשך 3 ימים ללא אוכל ושתיה. לאחר מכן הם הובלו במשאיות לחלמנו, שם הוצאו להורג. אמי ובני המשפחה האחרים שהיו בגטו לא ידעו על כך מאומה. בגטו באוזורקוב  נשארה המשפחה מספר שבועות עד מאי 1942, ואז החלו הגרמנים בחיסול הגטו באוזורקוב והעברת כל היהודים לגטו לודג'.

סבי שהיה איש ספר, ויתר בתקופה זו על חלק ממנת הסוכר שלו כדי לקנות ספרים. אנשים שהחזיקו ברשותם ספרים מכרו אותם כדי לקנות אוכל, ואילו הוא היה מוותר על אוכל וקונה "יהלומים" לדבריו. הוא הקריא לילדיו ספרים שלמים וניסה להעביר להם ידע והשכלה. הוא מאד דאג ואמר: "איך אתם גדלים ? ללא לימודים סדירים, ללא הכנה לחיים!  אם נישאר בחיים, אני אדריך אתכם".

בגטו לודג' עבדו כל בני המשפחה במפעלים לטובת הצבא הגרמני. הם הצליחו בדרך לא דרך לשרוד במשך למעלה משנתיים בתנאים איומים, אבל העובדה שהיו ביחד עזרה להם לעבור את הארועים הנוראיים. באוגוסט 1944 הוחל בחיסול גטו לודג' ובני המשפחה הגיעו לדכאו ומשם לאושוויץ' שם הופרדו הגברים מהנשים.

בחודש ספטמבר 1944 נלקחו סבי ואפריים למחנה עבודה בלנדסברג ליד מינכן.  במחנה הם עבדו בהעברת שקי מלט מהרכבת לאתר בניה במבנה תת-קרקעי.  מספר שבועות לאחר מכן, סבי קיבל מכות מהמשגיח בזמן העבודה, והאחראי על הצריף אפשר לו להישאר יום אחד במחנה על מנת שיתאושש. באותו יום אספו את כל אלה שלא יצאו לעבודה, למחנה סמוך. בשעות הבוקר שלמחרת שלחו את כל האנשים הללו מהמחנה – כנראה לדכאו. וזהו למעשה המידע האחרון שיש בידנו לגבי סבי.

לאחר כשבועיים בבירקנאו, אושוויץ 2, הגיעו זיסה וחיה לברגן בלזן שם שהו מספר שבועות. בחודש ספטמבר או אוקטובר 1944, בסלקציה שנערכה, נבחרו כ-500 נשים לצאת לעבודה והועלו על קרונות רכבת לעיירה זלצוויידל ליד מגדבורג.  אמי ואחותה היו חלק מקבוצה זו.  המחנה היה למעשה שלוחה של מחנה ריכוז בשם נאונגמה (NEUENGAMME ).  ליד העיירה היה בית חרושת לתחמושת והנשים שעבדו בבית החרושת, שוכנו בצריפים במחנה מגודר, בו היו כבר כ-1000 נשים יהודיות מהונגריה, בסמוך לבית החרושת.  ב- 14.4.1945 שוחרר המחנה ע"י הצבא האמריקאי. אמי ואחותה החליטו לעבור לעיר סמוכה במרחק 40 ק"מ, גרדילגן, שם העירייה נתנה ליהודים ששרדו מהמחנות דיור ותלושים לארוחות במסעדה בעיר.  כאשר הגיעו הרוסים לעיר זו, הן יצאו לדרך והגיעו למגדבורג. משם החליטו לנסוע ברכבת לפראג, כדי לנסות להגיע הביתה לפולין. בפראג הן פגשו מכר מהעיירה אשר סיפר להן כי אף אחד מבני המשפחה לא נותר בעיירה, אבל האח אפריים נשאר בחיים. הן העבירו אליו ידיעה כי הן מחכות לו במחנה עקורים בפלדפינג על אדמת גרמניה. אפריים הגיע ללודג' שם קיבל את הידיעה כי שתי אחיותיו בחיים. הוא המשיך לאוזורקוב, שם הגיע לידיו מכתב מקרובי המשפחה מאוסטרליה, בני משפחת טשרניחובסקי שעזבו את פולין לפני מלחמת העולם השניה, ובו הם מחפשים מידע לגבי משפ' ליפמן. הוא כתב להם מכתב בו בישר להם כי אמי, זיסה, חיה והוא בחיים.

בחודש אוקטובר 1945 חזר אפריים לפלדפינג ופגש את אחיותיו, שם נתקבלה ידיעה דרך אונר"א כי המשפחה באוסטרליה הכינה עבורם מסמכים וכרטיסי נסיעה באוניה לאוסטרליה. שלושתם החליטו כי הם לא נוסעים לשום מקום אחר אלא לפלשתינה: "זו היתה צוואתו של אבא – אם היה נשאר בחיים היה נוסע רק  לשם".  הם החלו בהתארגנות לעליה לארץ.

זיסה ואפריים יצאו בחודש מאי 1946 דרך נמל מרסיי באוניה "יגור" וגורשו מחופי הארץ למחנה מעצר בקפריסין. רק לאחר כ- 3 חודשים הם הגיעו לארץ. זיסה הגיעה לכפר הנער בבן שמן כתופרת ואפרים נשלח לקיבוץ דן במסגרת עליית הנוער. במחנה המעצר בקפריסין הכירה אימי את אבי, מנס, והם נישאו בתחילת שנת 1947 בתל-אביב.

חיה נישאה בפלדפינג לבעלה אפריים ועלתה יחד איתו לארץ מספר חודשים לאחר מכן באוניה "אנדריאה". הם הגיעו לתל-אביב ובה נשארו. בארץ חיו שתי האחיות עם משפחותיהם במשך מספר שנים באותה דירה בשכונת התקוה בתל-אביב.

הוריי עברו בשנת 1953 לבאר שבע והיו מראשוני ומקימי העיר, בה גידלו את ילדיהם: דב יליד שנת  1948, יוסי יליד 1950, וחנה שנולדה ב- 1954.  אמי, זיסה, נפטרה ביום ירושלים בשנת 1976 בהיותה בת 56.

אני מבקשת לסיים את ה"סיפור" על משפחתה של אמי בציטוט מתוך "מנשר הניצולים" אשר נכתב על ידי שורדי שואה, בכנס נערך בירושלים בשנת 2002:

"…. היום, כשאנו …. באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר. אנו….. קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין…. אנו מבקשים לחלץ מן הזוועה שחרצה בבשרנו, מסר חיובי לעמנו ולעולם – מסר של מחויבות לערכי האדם והאנושות. השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות, היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות."

ומספר מילים אישיות שלי בהמשך למסרים הללו של שורדי השואה:

אתם אבי ואמי בחרתם בחיים. דבקתם בחיים. לי זה לקח לא מעט שנים להוקיר את העשייה שלכם. גם היום אני לא מפסיקה לשאול את עצמי, האם הייתי מצליחה לעשות את מה שאתם עשיתם. ועדיין אין לי תשובה. אני מבינה שאנחנו לא אחראים על מה שהיה בעבר. אבל אנחנו בהחלט אחראים על מה שקורה בהווה ומה שיקרה בעתיד. זוהי המורשת שלי.

הזוית האישית

העלאת הסיפור על קורותיה של אמא שלי ומשפחתה מהווים עבורי הקמת יד זכרון לאנשים קרובים אותם לא הכרתי, והכרת תודה והערכה להורי אשר קמו מהמקום הנורא והחליטו להקים משפחה פה בישראל.