מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותי ועלייה לארץ-שמי זיוה אברמוב (חייבטוב לשעבר), נולדתי בשנת 1956 בתאריך ה-20 לינואר. גדלתי בברית המועצות לשעבר ונולדתי בעיר קובה. למדתי בבית הספר תיכון ואותו סיימתי עם בגרות מלאה. כשסיימתי את התיכון, הכרתי את שמשון אברמוב שנולד גם בברית המועצות לשעבר, בתאריך ה-20.7.1949. לימים בעלי.  גם הוא סיים בית ספר עם בגרות מלאה, ולמד במכללה את המקצוע הנדסת מכונות ונהיה להנדסאי מכונות מוסמך. בשנת 1973 התחתנו, כעבור שנה וחצי נולד לנו בננו הראשון ושמו רומאו אברמוב. באותו הזמן שמשון היה בארגון של יהודים התומכים בישראל, ארגון זה התנהל במסתור (בבתים של חברי הקבוצה), משום שאז לא היה מקובל לעלות לישראל. בעלי שמשון הגיע להחלטה שהוא רוצה לעלות לישראל, אבל אני לא רציתי לעזוב את הורי וחברי (כל מקורביי) וגם לא ניתנה האפשרות לחזור אחר כך לבקר. בסופו של דבר הוא שכנע אותי והסכמתי, בגלל שראיתי כמה הוא מתלהב ורוצה בכך. דבר נוסף, הוא שלמרות שהיינו מבוססים היטב מבחינה כלכלית, המדינה לא הרשתה לנו לקחת איתנו את חפצינו, לכן נאלצנו למכור אותם.

סיפור ההתאקלמות בארץ בתאריך ה-8.12.1975 עלינו לארץ דרך וינה (בירת אוסטריה), עלינו- אני, בעלי (שמשון) ובני התינוק (רמי- רומאו). עלייה זאת הייתה קשה ומלאת מכשולים. בעלי לא עבד במקצועו אלא שיבצו אותו בעבודת ייצור כלי מלחמה. מצבנו הכלכלי ומצב המחיה היה קשה. לא בחרנו היכן לגור, אלא המדינה נתנו לנו מקום מגורים, היכן שהיה להם נוח. הם בחרו שנגור ליד בית הקברות בפרברי חיפה. בנוסף, בעלי היה בדיכאון משום שלעבור מארץ מפותחת ומפוארת לארץ מתפתחת לא היה קל.  כתוצאה ממצבנו הכלכלי הוא היה משועבד לעבודה, ולא יכל היה להכיר חברים.

כמו כן, היה לנו קשה כי לא ידענו את השפה , למרות שניסינו ללמוד. משום שבעלי היה אדם משכיל אִפשרו לו ללמוד באולפן, ומשום שאני לא הספקתי ללמוד מקצוע, לא אִפשרו לי ללמוד באולפן. בעקבות זאת, כמה מבנות גילי מאותה העלייה והעדה התארגנו בבתים ולמדנו יחדיו עברית מפי נשים מבוגרות משכילות בפנסיה, שהתנדבו ללמד אותנו בקבוצות בתוך הבתים. באותו הזמן נכנסתי להריון עם ילדי השני. בשל הקושי המחייתי,החלטתי לעשות הפלה. הרופא נתן לי תרופות כדי שההריון יסתיים (להפיל). הוא לא הסביר לי את השפעת הכדורים על הוולד. התברר לי כדרך אגב שאת התרופות האלה היה אסור לקחת משום שגורמות למומים. בסופו של דבר נאלצתי ללדת, משום שלא היה לי כסף לממן הפלה. נולדה לי בת, סטלה, עם מומים בגפיים הפנימיות (נטו פנימה) ובירכיים. זמן מה לאחר לידתה היא עברה ניתוח שהיה אמור לסדר את הבעיות ברגליים. בזמן הניתוח לא הגיעה אספקת חמצן למוחה. הילדה כעת מוגדרת בעלת שיתוק מוחין, אך היא אהובה על כל המשפחה וכולנו מקבלים אותה כמו שהיא. תוך כדי הלכתי ללמוד באולפן (לאחר שאישרו לי) באופן אינטנסיבי (כדי להצליח ללמוד מקצוע) וכשסטלה הייתה בת שנתיים הלכתי ללמוד אחיות, סיימתי תואר וקורסים בסיסיים במקצוע.

מאז ועד היום– במשך הזמן הזה עבדתי כאחות ברמב"ם במחלקת נשים ואחר כך בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל, במשך 33 שנים. בשנת 2012 יצאתי לגמלאות. היום אני סבתא במשרה מלאה לחמישה נכדים מקסימים, ילדיהם של ארבעת ילדי המופלאים. אני מאחלת לי ולבעלי בריאות מלאה ושנמשיך שנים רבות להיות משפחה מאושרת ומאוחדת.