מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

זיכרונותיה של זהבה דסטה מהעלייה מאתיופיה

אני ונועה במוזאון 'אנו'
אני בצעירותי
העלייה מאתיופיה

שמי זהבה דסטה, נולדתי במראבה שבאתיופיה בשנת 1972 להוריי ממו ומריטו אדמקה.

ההורים שלי התגרשו כשאימא הייתה בהריון, אבא התחתן עם אישה אחרת, לאבא שלי יש עוד שמונה ילדים, אני הבת הבכורה מתוך תשעה ילדים.

אימא התחתנה עם גבר אחר, גם לה שמונה ילדים, אני הבת הבכורה לשמונה ילדים, מתוכם אחת נפטרה.

ההורים שלי היו חקלאיים, אימא הייתה עקרת בית והייתה מכינה סלים וכלי חרס בעבודות יד. כשהייתי בת 12 התחלתי לעזור לה להכין את כלי החרס, היינו מביאים מים בכד ועצים לאש, הייתי מעבירה לה את המצרכים במטבח.

משפחתי

תמונה 1

 

הקשיים שהיו לי ולמשפחתי באתיופיה היו כשאימא התחתנה נשארתי עם סבתא באתיופיה, היו שולחים אותנו לעבוד לשמור על שטחי הגידולים כדי שהחיות לא יכנסו ויאכלו את הפירות והירקות.

כשאישה הייתה יולדת היו שמים אותה באוהל, אם היא הייתה יולדת בת, היא הייתה נשארת שם שמונים יום ואם הייתה יולדת בן היא הייתה נשארת ארבעים יום. אחרי שהיולדת סיימה את תקופת הבידוד או שמונים או ארבעים יום, היא הייתה טובלת בשעת שקיעת השמש והקס כהן (ביתא ישראל)היה מברך אותה ורק אז היא הייתה נכנסת לבית. הקושי עם הגויים והלא יהודיים שלא כיבדו את הדת היהודית.

אם אישה קיבלה מחזור, היא הייתה נשארת באוהל שבעה ימים, האישה לא יכלה להכין אוכל, אז אנשים אחרים היו מכינים לה, ומגישים לה את המזון ליד קו הגדר, כדי שלא יגעו אחד בשני. אם  במקרה היו נוגעים בה הם היו צריכים לטבול בשקיעת השמש.

כשהייתי ילדה היו לנו כל מיני משחקים, היה לנו מנקלה (גבטה), שיחקנו מחבואים, ושיחקנו סלנטייה (חידונים).

  מהאלבום שלי בצעירותו

תמונה 2

כשאימא שלי הייתה בהריון בחודש התשיעי, אני הייתי בת ארבע עשרה או חמש עשרה, אחיי היו בן שש ובת חמש, הקסים אמרו לנו שאנו צריכים לעלות לארץ, שמנו אוכל יבש (דבו-קולו), ארזנו את הדברים היבשים, לקחנו איתנו סירים ומחבתות. לקחנו קמח ומצרכים כדי להכין מצות, הכנו אוכל יבש כדי שיספיק לכל הדרך. התחלנו ללכת לארץ סודן, כשהתחלנו ללכת בדרך אימא שלי קיבלה צירים, עשינו הפסקה בלילה, ואמא שלי ילדה את אחותי ושמה אושרת.

למחרת בבוקר הנחנו את אחותי התינוקת שנולדה בתוך סל של אוכל והמשכנו ללכת, במהלך היום הבחנו שאושרת התינוקת התעלפה, כשאושרת התעלפה אבא שלה חשב שהיא לא תחיה והוא פחד, אימא גם פחדה, אחרי שהיא הונשמה היא התעוררה ובכתה, לקחו את אושרת לאימא ואמא שלי הניקה אותה. יום למחרת המשכנו ללכת בדרך,  משהו כמו שלושה שבועות וסוף סוף הגענו לסודן.

כשהגענו לסודן קיבלנו אוהל, שם נשארנו במשך שלושה חודשים, לאחר מכן האנשים שארגנו את המסע. אמרו לנו שכל משפחה תתחלק לשניים, כי לא יכולים לעלות משפחה שלמה, אני עליתי עם שני אחיי בן השש ובת החמש.

מאלבום משפחתי

תמונה 3
 
תמונה 4

סיפור העלייה לארץ מלא בזיכרונות מהמסע, למשל, הייתה מלחמה באתיופיה בין השלטון למורדים. כשהגענו לארמצ'ו (מקום באיתיופיה), עצרנו לקניית אוכל ומצרכים באזור, נכנסנו לתוך מבנה מפח שיהיה משמש כבית ספר, והשלטון שראה דברים חשודים בגדים וכאלה או שהגויים הלשינו עלינו לשלטון. מהר מאוד הגיע מסוק אפאצ'י והתחיל לרסס עלינו. אני זוכרת שפחדתי מאוד והתחלתי לצעוק ולבכות, בעיקר לברוח לכל כיוון אפשרי עד שיצאתי החוצה ותפסתי מחסה יחד עם איזה זוג צעיר. אחרי שהיריות פסקו והמסוק נעלם, יצאנו מהמחבוא ראינו כמה אנשים שנפגעו בין היתר ילד ואישה עם התינוקת שלה ביחד כשברחו לתפוס מחבוא.

בנוסף, עוד זיכרון, כשיצאנו ממחנה הפליטים בסודן היינו צריכים להיכנס לתוך משאיות של חצץ ריק וכולם נדחקו ונדחפו לתוך המשאית, לא היה שם כביש, רק דרך עפר, זו הייתה נסיעה לא קלה בכלל, ואחותי זהבה הייתה צריכה להגן עלינו בגופה והיא הייתה רק בת חמש עשרה, עד ששהגענו לנקודת האיסוף ומשם עלינו על מטוסי הגמבו שחיכו לנו במדבר. אנחנו עמדנו להיכנס למטוס והפרופלור של המטוס העיף את כל החול והאבק לעיניים, היינו צריכים לסגור את העיניים מפני האבק.

אבל יש גם זיכרונות טובים, לאורך כל המסע היינו הולכים בתקווה להגיע לארץ הקודש, לירושלים. היו לנו הרבה כוחות לצעוד וללכת קילומטרים על גבי קילומטרים, ילדים, צעירים, זקנים, נשים וגברים, לכולם היה את כוח האמונה והתקווה להמשיך ללכת, למרות כל הסכנות שעברנו בדרך שודדים חיות רעות בשביל להגיע לארץ הקודש. כמובן, אחרי שהגענו לארץ ישראל קיבלנו הלם של תרבות, 180 מעלות, הדבר הראשון שאני זוכר, אמר לי אחי בן השש, כשהגענו לארץ זה חדר האוכל בפנימיה, שהיה מלא מפה לפה, והיו שם כל סוגי האוכל. הדבר השני זה הסרט שהקרינו בקולנוע שזה היה סרט מפחיד אבל מהנה בו זמנית.

 תמונות מהאלבום המשפחתי

תמונה 5
 
תמונה 6

כשעלינו לישראל, כשקיבלו אותנו, רצו לקחת את האחים שלי לאימוץ, לא הסכמתי שיקחו אותם, לקחו את שלושתינו לפנימיה, משם רצו לקחת אותם לגן ולא הסכמתי גם לזה. לאחר שבוע לקחו אותי לראות את הגן ביחד עם הילדים ואז הסכמתי שיקחו אותם לגן, כשהם סיימו החזירו אותם לפנימיה. כשהייתה פעילות היו לוקחים את שלושתנו ביחד. כך שמרתי על האחים שלי עד שההורים הגיעו לארץ אחרי שלושה חודשים, כשהוריי הגיעו נתתי להם את אחיי.

גם כשהוריי הגיעו נשארתי בפנימייה, המשכתי ללמוד באולפן, לעולים חדשים אין לימודים יש אולפן, אחרי שבעה חודשים שלחו אותי לפנימיה במקווה ישראל שם הייתי ארבע שנים.

ההתאקלמות בארץ ישראל לא פשוטה בכלל, אבל מצליחים להתמודד עם כל הקשיים, היה שוני בתרבות, אבל הרבה יותר טוב ממה שהכרתי לפני כן, למרות שחסר השקט והמרחב הפתוח שהיה לנו באתיופיה.

כיום אני נשואה פלוס ילד בן 18 עובדת למחייתי בעבודות ניקיון ואם בית בבית ספר צופיה ובית ספר רבין. אחי וונדמו יוסף אקלה בן 41 חרדי, נשוי פלוס שני ילדים, הוא מהנדס חשמל ואלקטרוניקה ועובד בחברה פרטית קטנה בתחום המכשור הרפואי. אחותי אדיס בת 40 נשואה פלוס שלושה ילדים מנהלת בית מרקחת בסופר-פארם.

תמונה 7

הזוית האישית

זהבה דסטה: נהנתי מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, היה לי כייף ואני רוצה להודות במיוחד למורה צפנת. זה הקישור לסרט שלי.

מילון

סאלם, או דישה לו, דנה דארי.
סאלם פירושו שלום, או דישה לו אומר אני אוהב/ת אותך, דנה דארי אומר לילה טוב

קס
המילה קס "כהן" בגעז משמעותה "איש דת", כבכלל השפות השמיות. המילה כהן משמשת גם כתואר לכומר-נזיר בכנסייה האתיופית והאריתראית.

ציטוטים

”כל אדם נולד לפי כישרונותיו יש ללוות את כישוריו ולתת לו ללמוד מניסיון וכך יגשים את בקשותיו“

הקשר הרב דורי