מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של ורדה אהרוני (מגדסי)

ורדה עם לינוי, טליה ואנסטסיה
ורדה עם אמה בילדותה
ילדות מאושרת במעברה בחדרה

ורדה אהרוני נולדה בארץ בשנת 1953, למשפחת מגדסי. הוריה עלו לארץ מעיראק בשנת 1951 עם ששת אחיה ואחיותיה הגדולים.

הוריה הגיעו לארץ בטיסה ושוכנו במעברה בחדרה. במעברה גרו באוהלים, בצריפים ובפחונים. משפחתה גרה ליד פסי הרכבת בחדרה, כיום יש שם קניון. ורדה נולדה באוהל, ואחר כך הם עברו לפחונים קטנים. הוריה הזמינו מיילדת למעברה שבה הם השתכנו והיא נולדה בתוך המעברה עצמה. אחריה נולד לה עוד אח. שמות אחיה: דליה קורן, נורית יצחק, שלום מגדסי, דוד מגדסי, עמי מגדסי, אלי מגדסי, יגאל מגדסי.

השירותים והמקלחות היו בחוץ, והתנאים היו ירודים, אבל הייתה לה ילדות טובה ומאושרת. מסביבם היו שדות ומרחבים והם בכלל לא הרגישו שקטן להם בבית – למרות שזה היה בית עם שני חדרים למשפחה של עשר נפשות. זכור לה שהיו להם לולים ואימא שלה הייתה רוחצת כלים במרכז היישוב – לא היו ברזים בבית. אחיה עבד במשאית ארטיקים, אז הוא היה יושב במשאית ואומר להם לחכות בשביל שהמשאית שלו אמורה לעבור בו. כשהוא היה מגיע לשביל הוא זרק להם ארטיק לפי הצבע שהם רצו. היא זוכרת שהיו פעמים רבות שכל ילדי השכונה גמרו את כל הארטיקים ולהם לא נשאר שום דבר.

ורדה חיה בתקופת הצנע – לא היו ממתקים. היו רק פירות, עד גיל מאוחר. אימא שלה לא הכינה עוגת שוקולד, באירועים היא הכינה סוכריות וגם זה לעיתים רחוקות. "התחלנו טיפולי שיניים בגיל מאוחר". לא חגגו לה ולאחיה ימי הולדת – שמונה ילדים, קשה לקיים ימי הולדת לכל האחים בכל מועד. פעם אחת אחיה היה בחו"ל, הוא הפליג לאיראן וחזר עם טבעת. "אני כל החיים זוכרת את המתנה שהוא קנה לי. אני בחיים לא אשכח. את יודעת איך שמחתי? אח שלי אוהב אותי אז הוא קנה לי מתנה." הטבעת הייתה בצורת לב ורקע שחור. "היום לא הייתי מסכלת על טבעת כזו. אבל הסמליות הזו שהוא חשב עליי והביא לי מתנה… עד היום אני אוהבת מאוד את האח הזה. גם אחרי זה לא קנו לי מתנות. זו המתנה האהובה עליי" הוא נתן לה את הטבעת בגיל 8.

מחדרה עברו ליפו (אביה חשב שזו תל אביב ורצה להתקרב למרכז) כשורדה היתה בת 7. הם גרו ביפו עד שנה לפני מלחמת ששת הימים כי עד אז היה מאוד נחמד ביפו: היה שלום, היה בסדר. הם שכנו בבית מאוד גדול. כיום בית כזה שווה הרבה כסף ונחשב למקום מאוד מיוחד ויפה. היא למדה ביפו בבית ספר דתי "רשי"- עד כיתה ו'. אבא שלה היה דתי ואימא שלה הייתה חילונית. בחגים כולם ניקו ועזרו. הם חגגו את כל החגים, אבא שלה היה לוקח אותה לבית כנסת, כיום בית הכנסת הזה הוא מקום של הארמנים. היא הייתה הולכת עם אבא שלה בלילה, להישאר ערה. ביום כיפור היא צמה עד עשר.

בילדותה ביפו הם פחות שיחקו בחוץ, היא הייתה הולכת לחברות בבית. ההורים שלה לא רצו שהם ישחקו בחוץ, פחדו מהערבים. אז לקראת המלחמה הערבים התחילו להתפרע, הם לא היו נחמדים, פחדנו מהם קצת. אז אבא שלה החליט שנעבור לחולון. משנת 1966 היא גרה בחולון.

כשהתחתנה, היא עברה לרמת גן עם בעלה, וכשהיא התגרשה, חזרה לחולון ליד ההורים שיעזרו לה עם הילדים. בתחילה אימא שלה הייתה פועלת ניקיון, ואז היא התקדמה ועבדה במזנון. היא לא ידעה קרוא וכתוב. אביה ידע לקרוא מספרי קודש, הוא למד תורה. לאימא שלה לא היו האמצעים ללמוד כי הייתה צריכה לעבוד ולפרנס את המשפחה. אימא שלה הייתה חותמת עם האצבע כי לא יכלה לכתוב. היא נפטרה בגיל 75. אביה היה פועל בניין – "הרים לבנים, הקים את המדינה…" "ההורים שלי דיברו בעיראקית, אני הבנתי אותם ועניתי להם בעברית. הם למדו עברית עם השנים."

ורדה מספרת: "היה לי מאוד קשה המעבר מיפו לחולון. יש הבדל בין יפו לחולון ברמת הלימודים, שמה הייתי נחשבת לחרוצה (ביפו). ופתאום פה, הרמה לא התאימה לי. אבל השתדלתי. מאוד השתדלתי. בסוף השנה, כשסיימתי ח', היו שיעורים שלא הבנתי. לפי מה שאני זוכרת זה היה אנגלית. לא למדתי ביפו כלום? הבנתי שממש קשה לי ולא הייתי כל כך מקובלת. נחשבתי לעצלנית – לא היה לי בסיס טוב. ואז כשסיימנו ח' ההורים שלי רשמו אותי לבי"ס למנהל. ושמה לימדו אותנו מהתחלה. התחילו איתנו באיי בי סי כדי שכולם יהיו באותו הרמה. אז הם התחילו מההתחלה. ופתאום הרגשתי שאני כן יכולה ללמוד. והייתי בין החרוצות. אפילו ביקשו ממני ללמד ילדים. אני אוהבת ללמוד. קודם, בגלל שהיינו שמונה ילדים לא השקיעו בי, אף פעם ההורים שלי לא שאלו אותי אם הכנתי שיעורים. אף פעם לא כתבתי כלום בבית. וכשבאתי לבית הספר הזה אני מטבעי רציתי ללמוד והייתי אחראית לעצמי. פתאום המנהלת באה ואמרה לי 'תשמעי יש ילדים שמתקשים בעברית.' אני הייתי בשוק. ביקשו ממני? לפני כמה זמן פגשתי ילד נכה והוא בא ואמר לי 'את יודעת, לימדת אותי תנ"ך'. לא זכרתי אבל הוא הזכיר לי. לפי זה אני חושבת שכל אחד צריך ללכת לאן שמתאים לו. הנכד שלי לא מתאים לו ללמוד. אני אומרת לבת שלי שתעביר אותו לבי"ס אחר. אולי הוא יותר יאהב….

ערכנו קניות בשוק. היינו משפחה גדולה, והיינו צריכים הרבה דברים ובזול. בכל זאת שמונה ילדים וצריך הרבה כסף. אז לא היו קניונים. בשוק קנינו אוכל. בשוק הפשפשים קנינו בגדים ונעליים. קנינו בגדים ישנים. משחקי הילדות היה קלאס, בעיקר משחקים ברחוב. היינו שרות כל הבנות ברחוב, גומי בין כיסאות, קפיצה בחבל, מחניים- היינו עושים שתי קבוצות, היינו עושים 'אנחנו באים להילחם נגדכם, אתם באים להילחם נגדנו'.

הייתה לי חברה אחת מאוד טובה והייתי הולכת אליה והיינו משחקות. זה היה מפלט. אני לא זוכרת מה עשינו אבל עצם זה שהיינו ביחד היה כיף. אני זוכרת שביסודי, בבית ספר גורדון, הייתה חוויה שהיינו כל יום שישי בנים ובנות הולכים לטייל. זו היתה ההתחלה של ההיכרות בין בנים לבנות. לא הייתי כל כך מקובלת אבל ראיתי שמבחינת הבנים כן ניסו לדבר איתי, כן ניסו להיות נחמדים אליי. הבנות לא היו כל כך נחמדות. יש לי חברות עד היום מהתקופה הזו, מכיתה  ז', ח'. אנחנו חברות נפש. התחברתי עם בנות שגם לא היו מקובלות, היום הן מדהימות. אחת מהבנות הייתה קצת נראית מוזנחת אבל היום היא מהממת. יפהפיה. מתלבשת בסטייל יותר מכל הבנות ביחד.

למדנו ציור, אני זוכרת שהייתי צריכה לצייר דגים. המורה הוציא אותי ואמר לי לא לבוא יותר מהשיעורים. כי דיברתי. לא הפרעתי, רק דיברתי והוא הוציא אותי. שמחתי כי אני לא אהבתי לצייר. למרות שהיום אני מאוד אוהבת לצייר. אני מאוד אוהבת אמנות. בגיל 20 בעלי היה עובד אל על והיינו טסים, הטיסה הראשונה שלנו הייתה לאיטליה, ועד היום זה המקום הכי אהוב עליי כי יש שם מוזיאונים. אני אוהבת תרבות. ואני מאוד אוהבת לצייר ולפסל. עשיתי תיקון לעונש שהמורה נתן לי.

העונש הזה שהמורה נתן לי, הוא הוציא אותי מהשיעורים ולא נתן לי ציון. אני ילדה טובה הוא אמר לי לא לבוא, אז לא באתי. גם לא שיתפתי את ההורים שלי. היום אם הבת שלי הייתה אומרת לי 'המורה גירשה אותי' הייתי הופכת את העולם. הבן שלי למד באילון ואז באורט. ההתנהגות שלו לא הייתה טובה. אמרתי לו שאם הוא רוצה לחזור לאילון שישפר את ההתנהגות. וזה מה שקרה. פעם אחת הוא דיבר והמורה העמיד אותו עם הפנים לקיר. הוא סיפר את זה לבעלי ובעלי סיפר את זה למנהלת והמורה קיבל נזיפה. אסור לעשות דבר כזה לילד. אותי לא הענישו אף פעם כי הייתי ילדה טובה. חוץ מחוג הציור לא היו לנו עונשים.

אז אני זוכרת שהתלבושת האחידה הייתי חולצה כחולה מכופתרת עם סמל. בכיתה ז' ח' היו טיולים ומסיבות כיתה. לא תמיד הלכתי לטיולים כי אימא שלי עבדה עד שעה מאוחרת וכי כנראה לא היה הרבה כסף. בטיולים האחרונים היא אמרה לי לא ללכת כדי שאשמור על האח הקטן שלי. היא עבדה ואבא שלי לא היה בבית. מאחר ולא כל כך הייתי מקובלת אז לא היה אכפת לי. פעם הלכתי וצבעו לי את הפנים. זה הפריע לי עד היום, לא צריך לעשות לילד דבר כזה. לאסור עליו ללכת לטיול בגלל אחים.

לאחר מכן סיימתי כיתה י"א, לא היה י"ב. הייתי תלמידה טובה מאוד, היו לי ציונים טובים מאוד. אהבתי מאוד את המורה לחשבונאות, את המורה לתנ"ך ולהיסטוריה. בשנה בין י"א ל-י"ב אחי ביקש ממני לבוא לעבוד אצלו, כסוכנת דואר. הוא לימד אותי את העבודה. אני ילדה בת 16, השתלטתי על סוכנות דואר, ניהלתי סוכנות דואר. כולם התפעלו והכל דפק כמו שעון. לא האמינו שאני ילדה שסיימה י"א. לאחר מכן התגייסתי לצבא. הייתי מנהלת חשבונות. היו מאוד מרוצים ממני בצבא. לא היו מלחמות בזמן השירות הצבאי שלי. לא הייתי עם חברים בצבא. היה לי חבר וכל הזמן הייתי עם חברים שלו. לכל אחד הייתה בת זוג. האוכל בצבא היה טעים. הייתי בצבא והייתי באה כל יום הביתה. כל הבנות היו כנראה צפונבוניות. הן היו הולכות לשק"ם לקנות. זה לא עניין אותי לאכול המבורגר. זה לא עניין אותי, רציתי את האוכל הביתי. היה לי שירות טוב. הייתי חיילת טובה. הייתי במד"ש – מדור תשלומים. עברתי קורס שם להנהלת חשבונות בשביל לקבל דרגה, הייתי בקריה. אני לא כל כך אהבתי כי זה היה קרוב לבית. אני לא רציתי להיות קרובה לבית, רציתי להיות רחוקה. כל הזמן לעזור לאימא שלי, לנקות, לבשל. רציתי קצת חופש, להכיר חברה אחרת.

מכיתה ז' עד י"א הייתי בתנועת השומר הצעיר. כל החברות שלי בכיתה היו בנוער העובד, אבל בגלל שלא הייתי מקובלת הלכתי לתנועה אחרת. אהבתי את זה ולכן לא ויתרתי על זה אלא הלכתי לתנועה אחרת בלעדיהן. ואז בגיל 17 הכרתי את החבר שלי שאחר כך היה בעלי.

הלכנו למועדון "בית החיל", הלכתי הרבה לשם. והוא ראה אותי ואמר 'וואו'. הייתי עם שמלה מיני כזו עם רוכסן. לאחר שהכרנו הוא התחיל לחפש דירה והחליט שהוא רוצה להתחתן איתי. אני לא רציתי, רציתי להמשיך בצבא. אבל לא יודעת, זרמתי איתו. הוא אמר לי 'את יודעת מה, בואי נתחתן ונרוויח את האולם של 'בית החיל'. אני הייתי חיילת, ואם הייתי מתחתנת בתקופת השירות, היה מגיע לי להתחתן ב'בית החיל'. אז התחתנו בבית החיל. איפה שהכרנו. אני הייתי בת 19 ושלושה חודשים. עוד שלושה חודשים הייתי צריכה לסיים שירות. כשהייתי בת 33 התגרשנו אחרי 17 שנות נישואים.

מאז היו לי קשרים אחרים. היום אני בזוגיות אחרת. אחרי שהתגרשנו התחלתי ללמוד. כשהייתי איתו הוא לא נתן לי כל כך הרבה אפשרויות, הוא אמר לי 'בשביל מה את צריכה ללמוד? בשביל מה את צריכה את זה?'. הוא לא נתן לי להתפתח. למדתי באוניברסיטה תואר במסגרת העבודה במשך שנתיים. עבדתי בבית ספר תיכון "יבנה" כמזכירה.

אני בקשר עם המנהלת הקודמת שלי מהתקופה שהייתי מזכירה בבית ספר יבנה. השבוע פגשתי אותה בהצגה והייתי עם הגב. היא באה וכיסתה לי את העיניים. אמרתי "מי זאת, מי זאת". היא אמרה 'זו מישהי שמאוד מאוד אוהבת אותך'. היא הייתה הדוגמא האישית ואני חושבת שהתקדמתי הרבה בזכותה. אסתר פלדמר. היא הייתה באה, לבושה יפה, תמיד מלאת חיוכים. הייתה נותנת לי תמיד את העצה הכי טובה. התייעצתי איתה, ותמיד תמיד הקשבתי לדברים שלה. היא מאוד האמינה בי ונתנה לי תפקידים טובים.

אני רוצה להגיד לכן שיש אנשים שמאמינים בך ונותנים לך את הביטחון. ואת יכולה לתת את הנשמה. הם מעצבים לך את החיים. כשהכרתי אותה הייתי בתהליך גירושים. הייתי חסרת ביטחון. והיא נתנה לי המון כוח. היא סמכה עליי. ואני חושבת שזה מה שחשוב לכל בנאדם – שיש לו מישהו כזה. מישהו שאתה יכול לקחת ממנו דוגמא אישית. שמאמין בך ושנותן לך כוח. תעזור למישהו, תן לו יד. היא לא תמכה בי מתוך רחמים. היא  פשוט נתנה לי להבין שאני בנאדם עם המון כוח המון עוצמה ואהבה ושמחה. גם אם הייתי רוצה לעבור למקום אחר לא הייתי עוברת כי היא חיזקה אותי.

ורדה בצעירותה

תמונה 1

 

ורדה היא אמא גאה לשני ילדים נשואים וגדולים. הבת עינב היא מנכ"לית, עורכת דין ורואת חשבון. הבן בעיסקי הדיגיטל. יש לה שישה נכדים.

ורדה רצתה לספר לנו על אחותה דליה קורן. אחותה נפטרה לפני שנתיים בגיל 83. היא הייתה האחות הבכורה והייתה כמו אימא בשבילה. היא הייתה אימא לחמישה ילדים. אחותה דליה הייתה גרושה וגידלה את הילדים לבד – "בגלל זה אני מאוד מעריצה אותה ומעריכה אותה". כל הילדים שלה יצאו ילדים נהדרים למרות שלא היה להם אבא בתמונה.

רוב הנכדות של אחותה הספידו אותה במותה, אבל היא בחרה בהספד של הנכדה בת ה-30, כי הוא עשה עליה רושם מאוד חזק, זו בדיוק אחותה. "ההספד הזה נורא נורא מיוחד".

ורדה הקריאה לנו את ההספד בהתרגשות רבה והיה חשוב לה שנצרף אותו כאות הערכה, אהבה וגעגועים לאחותה הגדולה שנפטרה.

הספד לדליה, אחותה של ורדה

תמונה 2
תמונה 3

הזוית האישית

ורדה לומדת בכיתת ותיקים בתיכון אילון חולון. היא נפגשה עם הבנות לינוי טליה ואנסטסיה מכיתה ח' בבית הספר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי סיפרה להן את סיפורה והן העלו אותו לאתר סיפורי מורשת של התכנית. הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, שהובלה על ידי תלמידי כיתה י"א: מור לשץ, נועה קוסטיקה ואריאל צדקה, התשפ"ב 2022.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

תקופת הצנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”יש אנשים שמאמינים בך ונותנים לך את הביטחון“

הקשר הרב דורי