מאגר סיפורי מורשת

שמי רביד בויוק פלומבו, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לשתף את סבתי ויקטוריה, ממנה שמעתי את סיפורה.

סבתא ויקטוריה מספרת

שמי ויקטוריה בויוק פלומבו, שם נעוריי היה ויקטוריה בז'רנו, נולדתי בעיר איסטנבול שבטורקיה בשנת 1947.

רוב חיי, משפחתי ומכריי קראו לי ויוי.. אני האחות הבכורה במשפחה, והיה לי אח שצעיר ממני בחמש שנים ושמו היה סעדי.

את כל ילדותי חייתי וגדלתי באיסטנבול, שגודלה גדול מישראל ורק בעיר הזו היום חיים בערך 18 מיליון איש.

שם נעוריה של אמי: מרים זלמה, שנולדה גדלה באיסטנבול, היא הילדה ה-12 במשפחה של 13 אחים. לאבא שלי  קראו יעקב  בז'רנו שמשפחתו הגיעה לטורקיה מבולגריה והתמקמו בעיר שנקראת אדירנה. בהמשך הם עברו לאיסטנבול. הוריי יעקב ומרים התחתנו בשנת 1945.

גרנו בשכונה יהודית עתיקה די גדולה באיסטנבול, שמה- בלאט. רוב המשפחות בשכונה היו יהודיות, אך גרו גם משפחות יווניות וטורקיות.

איסטנבול נחצית לשניים, כאשר כל חלק שייך ליבשת אחרת – חצי לאירופה וחצי לאסיה. בלאט בה גדלתי נמצאת בצד האירופאי, שנחשב יותר מתורבת ומפותח מהצד האסייתי.

גדלנו בבית די קטן וצנוע. אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי היה רוכל ועסק בשווקים המקומיים.

אליהו זימבול זלמה היו רב ורבנית באיסטנבול והבת שלהם שזאת אימא שלי, ההורים שלי סבא שלי הגיעו מבולגריה לטורקיה.

עד גיל שבע חונכתי בבית על ידי הוריי, לא היה נהוג לשלוח ילדים לגן מכיוון שבטורקיה היה נהוג שהנשים לא עובדות ונמצאות בבית עם הילדים. בגיל שבע נשלחתי לבית ספר פרטי בו למדו ילדים יהודים שנקרא "בני ברית". למדנו בבית הספר הרבה דברים, גם שפות כמו צרפתית, חשבון ­­­­­ועברית. בכל קיץ היה נהוג לשלוח את הילדים למחנה קיץ באי הנסיכים מקום יפיפה שמאוד נהננו לנפוש בו. יצאתי למחנה כזה בגיל תשע למשך חודש ימים. זה לא היה קל לנסוע בגיל צעיר לזמן כל כך ארוך, ומצד שני זו הייתה ההזדמנות שלי כילדה לבקר באיזורים יפים בארצי ליד ים ולהשתתף בהרבה טיולים.

ללמוד בבית הספר היה יקר מאוד. מכיוון שזה היה בית ספר פרטי יהודי ויקרתי ולכן לא כולם למדו עד גיל בוגר כמו בישראל, אני למדתי עד כיתה ח' ואז יצאתי לעבוד, לעזור בפרנסת הבית.

בכל שנות נעורי עבדתי כעוזרת למנהלת חשבונות בחנות בדים. בטורקיה היה נהוג שמשפחת האישה נותנת נדוניה וכסף לחתן כדי לסייע בהקמת המשפחה. אז בשנים אלו עבדתי, סייעתי למשפחתי וחסכנו כסף לים חתונתי.

בשנת 1966, כשאני בת 19, הכרתי את בעלי – סיני, ובשנת 1967 התחתנו באיסטנבול, בבית הכנסת הגדול שנקרא "נווה שלום", בגלל שאנחנו יהודים היינו צריכים לעשות דבר שנקרא "להתחתן פעמיים", ביצענו חתונה אזרחית כדי שנהיה רשומים כמחותנים בטורקיה. ואז התחתנו שוב חתונה יהודית כדי לקבל כתובה, על כך שהתחתנו כדת משה וישראל.

 ביום נישואינו

בבית כנסת זה, כשאנחנו כבר היינו בישראל,  ב-6 לספטמבר 1986, התרחש פיגוע רצחני, שני מחבלים נכנסו לבית הכנסת וטווחו במתפללים. נרצחו 22 יהודים ונפצעו 10 אנשים.

לאחר הנישואים, המשכתי לעבוד עד שנולד בני הבכור – יצחק בשנת 1969.

אחי הצעיר, סעדי, וחבריו היו ציוניים מאוד והיו בקשר עם אנשי הסוכנות היהודית ורצו לעלות לארץ ישראל. אחי חגג בר מצווה עוד באיסטנבול בבית הכנסת הגדול בשנת 1965, הוא עשה עלייה לתורה בשפה העברית למרות שלא נהגנו לדבר עברית אז.

אחי סעדי ביום הבר מצווה

בטורקיה נהוג לגייס את הגברים הצעירים לצבא ואחי לא רצה לשרת בצבא הטורקי והחליט לעלות לארץ ולהתגייס בישראל, לצבא הישראלי – צה"ל. הוריי החליטו לעלות יחד איתו לארץ, שלא יעלה לבד והם עלו לישראל בשנת 1970.

אחי סעדי במדי צה"ל

אני ובעלי החלטנו להישאר בטורקיה בגלל העסקים שלו והיינו עם תינוק בן 11 חודשים. גם הוריו של בעלי סיני עלו לארץ בעיקבותם ( של הוריי) ואנחנו החלטנו לעלות לארץ בשנת 1974, אחרי מלחמת יום כיפורים. ולאחר שילדתי את בנינו השני – ג'קי בשנת 1973.

בשנה הראשונה שעלינו לארץ, גרנו עם הוריי ברמלה בדירה שהם קיבלו מהסוכנות, עד שאנחנו קיבלנו דירה משלנו מהסוכנות. גרנו בדמי שכירות מופחתת לעולים דרך חברת עמידר.

שמחתי מאוד להתאחד עם משפחתי .

אבל לצערי, שלוש שנים לאחר עלייתנו, איבדתי את אחי בתאונת עבודה, שקרתה לו בעבודתו בתעשייה הצבאית. בה הותיר אחריו אישה ובן. נותרתי בת יחידה להורי בארץ.

בישראל נולדו לנו עוד שני ילדים – אריק נולד בשנת 1976 ומירי נולדה בשנת 1979.

לאחר שנותרתי בת יחידה להוריי, שמחתי להגדיל את המשפחה ולהנות מארבעת ילדיי, למרות כל קשיי העלייה וההתאקלמות בארץ.

הבן שלי איציק (אבא של נכדי רביד) פעם ראשונה חוגג חנוכה בגן בישראל

בבר המצווה של איציק

החיים בישראל לא היו דומים בכלל לחיי בטורקיה, והקושי הכלכלי היה גדול, ובגלל זה, אחרי חמישה חודשים שעלינו לארץ – יצאתי לעבוד. עבדתי כמגהצת ושם עבדתי גם עם ישראלים והתחלתי לדבר טוב יותר עברית. מכיוון שהיו לי שני ילדים קטנים, לא היה לי זמן ואפשרות ללכת ללמוד עברית באולפן.

הפסקתי לעבוד כשנולד בני השלישי – אריק, ולפרק זמן ארוך מאוד נשארתי בבית ולא עבדתי כדי לטפל בילדיינו. בעלי עבד כל השנים במפעל של מוצרי חשמל, עבד כעצמאי בשוק וכלכל את ביתנו כמה שיכל. אני חזרתי לעבוד רק בגיל 42 כאשר בתי הקטנה מירי, התחילה ללמוד בתיכון.

החל משנת 1991 אנחנו (אני ובעלי) ועוד כמה חברים, פיתחנו מנהג לטוס לטורקיה ולבקר את קרובי משפחתנו שנשארו בטורקיה, נהנו מאוד לחזור לילדותנו ואני אישית התרגשתי לראות איפה גדלתי ואיך המקומות נראים היום.

בשנת 1997 הבן הבכור איציק  התחתן עם שרון וכיום יש להם שלושה ילדים: אופק עדן ורביד. בשנת 2000 הבן השלישי אריק התחתן ואחר כך גקי.

ומשנת 1995 ועד היום כל שישי שני אנחנו ניפגשים ואני מארחת את משפחתי המורחבת ומבשלת להם באהבה כל מיניי מטעמים שאני מכירה ואוהבת מהבית למשל: בורק (בורקס עם בשר), ממולאים, צ'ורק (לחם מתוק), אגריסטדה, בורקיטס ועוד.. גם בחגים לדוגמא חנוכה אני מכינה מאכל בשם גזלמה ואני מכינה את זה במקום סופגניות ומוח לשון בראש השנה ועוד מאכלים טורקים.

כיום יש לי ארבעה ילדים ועשרה נכדים והשמות שלהם: אופק, עדן, סתי,ו זיו, עדי, נועם, רביד, טליה, מתן ואור.

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא ויקטוריה: נהנו מאוד להיזכר בכל הדברים הללו ונהנו לכתוב את הסיפורנו ולהשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.