מאגר סיפורי מורשת

התמונה משפחתית הישנה – תולדות חיי משפחת טראוביץ

אבא שלי, אח שלי, אחות שלי ואני צולמנו בתמונה והתמונה צולמה בחנות צילום כי אז, עוד לא הייתה לנו מצלמה בבית. התמונה צולמה בשנת 1939 בתאריך 5 למרץ. ואני הייתי בת 10 אחותי הייתה בת 13 ואחי היה בן 16 והאבא בן 51 בערך.

 

אנחנו גרנו כולנו בעיר שקוראים לה יאסי שברומניה, אבא שלי עבד כמנהל חשבונות ואנחנו הילדים עוד למדנו. בזמן המלחמה ליהודים לא נתנו ללמוד בגימנסיות אז אני לא למדתי בתקופת המלחמה. הרבה יותר מאוחר עשיתי בחינות.

במשפחה כולם ידעו לדבר רומנית, אבא שלי ידע לדבר גם גרמנית ואידיש ואנחנו הילדים למדנו בבית ספר צרפתית.

אנחנו בתמונה משפחה. לאבא שלי שקוראים לו ברוך, אח שלי שקוראים לו אפריים, אבל בבית קוראים לו סוסי.

אחותי שקראו לה ציפורה ואני ששמי סרלה אבל קראו לי כל השנים עד היום סירה. בתקופה  ההיא 1939, לא היו מצלמות בבית לאנשים, אז היינו צריכים ללכת לצלם הלכנו לצלם שיצלם אותנו. בשביל לצלם את התמונה באותה תקופה היינו צריכים ללכת לצלם כי לא היו מצלמות בבית. 

 

בזמן מלחמת העולם השנייה, ישבנו בבית בעיר יאסי וכולנו היינו בבית והמצב היה לא נעים כי הרומנים היו אנטישמים וליהודים אסור היה לצאת אחרי השעה 7 בערב ולפני השעה 7 בבוקר. היהודים היו חייבים ללבוש טלאי צהוב שהסתובבו ברחובות. מבחינה כלכלית המצב היה קצת קשה כי לא היה הרבה אוכל אבל השתדלנו איך שהוא להסתדר.

 

עם תום המלחמה כמובן שרצינו לנסוע לישראל אבל הממשלה ברומניה לא נתנה כל כך רשות לצאת וגם המצב בישראל היה בעייתי כי אז עדיין לא הייתה מדינת ישראל והאנגלים הם אלה ששלטו בארץ ישראל ולא נתנו להיכנס בצורה חופשית לכל מי שרצה. אבא שלי ואחותי הצליחו עם תנועת נוער ציונית בני עקיבא לשוט לישראל. הם שטו לישראל וכשהגיעו לארץ האנגלים כמובן לא נתנו לספינה להיכנס והספינה הגיעה לקפריסין. הם שהו בקפריסין הרבה זמן עד שקמה מדינת ישראל ומדינת ישראל קיבלה את כל היהודים שרצו להגיע.

 

רק אבא שלי ואחותי נסעו לישראל כי לא היה מספיק מקום בספינות ואני ואח שלי אפריים נשארנו ברומניה הם (אחותי ואבא שלי) נסעו קודם כי לא היה אפשרות לכולנו לנסוע. אני ואח שלי נשארנו והגשנו בקשה לממשלה לצאת והממשלה לא נתנה לנו ואז אחי נשאר בבוקרשט ומצא איזה עבודה ואני חזרתי לעיר מולדתי ליאסי וניסיתי להתחיל ללמוד. היינו מאד עצובים כי פחדנו שלא ייתנו לנו לצאת. עד שכמה חודשים אחר כך יצא חוק של איחוד משפחות אבא שלי שהיה כבר בישראל שלח לי אישור, שהוא גר שם ועל סמך האישור הזה אני קיבלתי אישור יציאה מן הארץ והיות ומדינת ישראל כבר הייתה קיימת. כמובן שנסעתי מיאסי לבוקרשט ומבוקרשט לנמל קוסטנצה ומשם לקחתי ספינה שהגיעה לארץ הייתי מאושרת מאד אבל בינתיים אח שלי נשאר ולא קיבל אישור יציאה. אני הגעתי לארץ כמובן וכולם שמחו.

הגעתי לנמל חיפה וכמובן שהמשפחה חיכתה לי ונסענו הביתה וגרנו אז ביפו אבל יפו לא כמו שהיא היום לא היה לה ביוב ובזמן שירד גשם בחורף כל הרחובות היו מלאים במים ואי היה אפשר כמעט לעבור ממדרכה למדרכה שממול. אחרי החורף הקשה הזה כשגרנו ביפו ואני הייתי כבר מבוגרת.

בארץ עבדתי כגננת כי באותה תקופה לא נתנו לנו לגמור את הסמינר אמרו לנו שנעבור את הבחינות אחר כך כי אז הייתה תקופה שהגיעה עלייה מאד גדולה והיו חסרות הרבה גננות ונשלחתי לעבוד במקום שקראו לו אז יהודיה ושמה עבדתי שנתיים עם ילדים ועולים חדשים. נהניתי כי אהבתי מאד לעבוד עם ילדים המשכתי כל הזמו לעבוד בתור גננת היות והוציאו אותנו באמצע הסמינר היינו אמורים לגשת לבחינות יותר מאוחר עשיתי את הבחינות וקיבלתי אישור שאני גננת והמשכתי לעבוד תמיד בכל מיני מקומות.

 

עבדתי בתור גננת עד שנולדה לי בתי הראשונה מיכל ואז עשיתי הפסקה ונשארתי בבית ואחר כך נולדה לי הבת השנייה יעל ונשארתי בבית. וכשהבת הגדולה הייתה בת 14 והבת הצעירה הייתה בת 11 חזרתי לעבוד בתור גננת.

גם כשהגעתי לארץ הייתי אמורה להתגייס, אבל היה חוסר גדול של גננות כי הגיעו הרבה הרבה עולים חדשים עם הרבה ילדים ולא היו גננות אז בצבא נתנו לי שנה דחייה ולעוד שנה ולעוד שנה והתגייסתי רק כשהייתי בת 26.

 

מורה מובילת תכנית עינת רויטור

תשע"ו