מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של דורה אנגלסברג (לבית ליפשיץ)

חלוצה אמיתית

שמי יהונתן ארנון, אני הסבא של יעל קשטן. אני בן 87. נולדתי בצפון אנגליה בעיר בשם מנצ'סטר בשנת 1934.

אבי נחמן (ניימה) נולד במנצ'סטר גם הוא, בשנת 1898. לאבי קראו באנגלית נורמן אנגלסברג ולאמי קראו דבורה אנגלסברג (לבית ליפשיץ) כולם כינו אותה דורה. היא נולדה ב- 1903 בקרקוב אשר בדרום פולין.

אנחנו מתכננים לספר את סיפור חייה של הסבתא רבתא של יעל, דורה אמי. כי סיפור חייה הוא חוליה חשובה בסיפור של משפחתה של יעל בדגש על ההתפתחות של תולדות הציונות והחלוציות שלצדו קרב להשיג ולתקן את זכויות האישה.

פרק א – פולין ופלסטינה

סיפור חייה של דבורה ליפשיץ מואר ומושפע מן האווירה ששררה באוכלוסייה של אירופה ואסיה בתקופת המהפכות וההפיכות של 1880 עד 1920. תקופה שהולידה שינויים אדירים בחיי החברה, בפוליטיקה, באימפריות, במלחמות, וכתוצאה שינויים במפות העולם, המדינות והארצות.

שינויים רבים נוצרו כתוצאות של המהפכה של 1905, המהפכה של 1917 וגם מלחמת העולם הראשונה.

במהלך סוף המאה ה19 ובמיוחד הרבע הראשון של המאה ה-20  היו עדים בעולם לעליית האידיאולוגיה הסוציאליסטית. ותקופה זו, תקופה של עוני, קשיי מחיה, חוסר עבודה, השפיעה מאוד על יהדות מרכז ומזרח אירופה. התקופה ראתה כשני מיליון יהודים מחפשים חיים חדשים מחוץ לאירופה, בעיקר באמריקה ומיעוט קטן מאוד מחפש גורל וחיים חדשים בארץ ישראל.

הרבה יהודים מצאו את עצמם מתלהבים ותומכים באספקטים הסוציולוגים החדשים, כאילו מובטח להם שוויון זכויות בעבודה, בתנועה, בלימודים, בחברה, בלימודים,במקצועות ובייצוג פרלמנטרי. והתקופה גם השפיעה על איך יהודי ראה את עצמו מבחינה דתית, קהילתית (יהודית) שאיפתית וכלה בבחירת בעל או כלה מדת אחרת או אתאיסטית.

במרכז אירופה הנוער התלהב מתנועת "השומר הצעיר" שממזג שתי אידיאולוגיות: סוציאליסטית וציונות.

הסבתא רבתא של יעל, דבורה לבית ליפשיץ, כמו המון אחרים בפולין מצאו ענין רב עם מסגרת מודרנית ובעל עניין ואתגר בתנועת השומר הצעיר.  כולם רצו להימלט מהחיים החרדיים האוטוריטרית, הישנה והקשוחה ולבנות חיים חדשים בארץ ישראל.

בקרקוב "סבתא דורה" ואחיה הבכור, אריה ליפשיץ, הוא בן 17 והיא בת 16, ראו את עתידם כחלוצים. אריה הגיע ארצה ב-1918 והצטרף לגדוד עבודה שבנה מעפולה את כביש העמק. האבא של דבורה לא רצה לשמוע על ארץ ישראל ושבתו הבכורה בין חמש בנות תעזוב את הבית. מקומה בבית!!!!

בדירה של משפחת ליפשיץ האמא ניהלה לבד בית תפירה לחולצות אשר מימנה זוג הורים, שהבעל לומד יום יום וכל היום בישיבת גור, שלושה בנים וחמש בנות. כל העבודה שהיתה כרוכה בלבוש וחינוך הילדים והזנתם של כולם וניהול בית התפירה וניהול וניקיון של הבית נשענו על גבה של אישה אחת – האימא מרים. קשה להאמין, אך הקורא מקבל תמונה מדויקת של בית חרדי מבפנים.

האב יעקב סירב עד שיום אחד באה אשתו מרים והפצירה בו לשחרר את הבת הגדולה כדי שתצטרף לאחיה בארץ ישראל, אחרת תאיים ביתם לקחת את חייה כפי שעשתה נערה אחרת ברחוב בו גרו. נערה שהתאבדה מכיוון שהוריה לא הרשו לה לעלות לארץ ישראל.

בסוף הוא נכנע ואף הסכים ללוות אותה עד האוניה שנסעה במסלול טריאסט – יפו. כעבור מעט מאוד זמן, בתחילת 1918, כך היה.

ביפו סבתא דורה, בת ה-16, פגשה באחיה ונלקחה לעפולה. למחרת היא הכירה שאר חברי גדוד העבודה והתחילה לעבוד בייצור חצץ, הבסיס של האספלט של הכביש, על ידי שבירת סלעים לא גדולים באמצעות פטיש.

התעצמו שריריה!

היא לא ידעה אבל היא השתתפה באירוע היסטורי כי גדודי העבודה התקיימו רק במשך 11 שנה עד סוף העשור של שנות העשרים. ההרפתקאות של בת ה-16 רק התחילו.

הגדוד ישב לעבודה בעיגול בין ערימה של סלעים לבין ערימה של חצץ עד שעובדי הקבלן באו לאסוף את החצץ. כמה פעמים בשבוע היה עובר על פניהם אנגלי רכוב על סוס בכיוון לעפולה ולאחר זמן מה היה חוזר לכיוון העמק. תמיד בעוברו את הגדוד היה מנופף בידו לשלום וממשיך בדרכו.

סבתא דורה אהבה בעלי חיים מאוד מאוד. יום אחד היא עברה את הכביש ועצרה את האנגלי כשהיא עושה סימנים שהיא רוצה ללטף את הסוס. הוא נעצר, ירד מהסוס ובקש ממנה אפילו לרכב ולעשות סיבוב.

לימים הוא עצר כל פעם שעבר ולא עבר הרבה זמן עד שהוא התאהב בה והיא, לפחות, התאהבה בסוס. הסתבר שדודו בניו יורק קנה משק בבלפוריה לפני מלחמת העולם הראשונה ונתן אותו לנחמן כשהוא השתחרר ב-1918 מהצבא הבריטי, כי הוא ידע שנחמן אנגלסברג הוא ציוני. נחמן נולד ב-1898 במנצ'סטר אנגליה, כשאביו הוא חייט וגבאי בית כנסת ידוע ואמו עוזרת לבעלה.

אמו לאה היתה אישה רכה וטובה ללא גבול והביאה לעולם תשעה ילדים. גם לה יש סיפור: לאה צוקרמן נולדה ב-1870 בוולדימה רוסיה. בשנת 1876, כשהיא בת 16 אביה נרצח בפוגרום בוולדימה. תוך שבוע אמה שיגרה אותה למנצ'סטר, שם היו לאימא קרובים. הם נתנו לה מחסה והיא התהילה ללמוד להיות תופרת. לימים היא הכירה את בעלה לעתיד שהיה חייט במקצוע ובהתנדבות גבאי בית כנסת. הוא הגיע למנצ'סטר בטעות כי בברסט ליטובסק, בילרוס, רמאים מכרו למשפחתו כרטיסים למנצ'סטר, כאילו זה חלק של ניו יורק. מילא.

נחמן גדל במשפחה שהושפעה מחיים וייצמן בעצמו את האידיאולוגיה של הציונות אשר עליה הרצה בבית הכנסת בשבתות לפני הסעודה השלישית.

סבתא לאה שוכנעה וחינכה את צאצאיה בתורם. אגב כולם דיברו יידיש ולא היתה בעיה של הבנה איש את רעהו.

אבי, נחמן, היה חובש קרבי במלחמה, נפצע קשה בפיצוץ פגז תותחים מטר ממנו בצפון צרפת והיה ללא הכרה למשך ששה שבועות. לאחר יותר מארבע שנים שוחרר בשנת 1918 ואז קיבל את המכתב מדודו בניו יורק. תוך שבועות הפליג לארץ ישראל ומצא את עצמו חקלאי בעמק.

מה שהוא לא ידע היה שתוך שנה הוא יהיה נשוי לצעירה יפהפיה מקרקוב, שהיתה חמש שנים יותר צעירה ממנו.

אגב נחמן ודבורה נאלצו להתחתן שלוש פעמים. קודם כל בעפולה על ידי רב מקומי ולאחר מכן בבית הכנסת של חסידי גור בקרקוב כי סבי, יעקב ליפשיץ לא הכיר בסמיכות של רב בישראל ובטח לא מעפולה. אבל סבי יצחק אנגלסברג היה בין המתנגדים לתנועות החסידות ודרש שיתחתנו כדת וכדין בבית כנסת אורתודוקסי במנצ'סטר, וכך היה.

אומרים כי"ח, כל ישראל חברים, אבל לא בכל דבר ולא בכל מחיר.

פרק ב – פלסטינה, אנגליה ושובה למדינת ישראל

המסע הגדול של החלוצה הצעירה

אמי, דבורה ליפשיץ  גדלה בבית חרדי. היא נולדה שנייה מתוך שמונה ילדים כשהיא האחות הגדולה ולפניה אח אחד מבוגר יותר, שמו אריה ליפשיץ.

בביתם היה בית מלאכה לתפירת חולצות ואמה של דבורה היתה עובדת בתפירה, זאת בנוסף לגידול שמונת הילדים ולאחזקת הבית. אבא של דבורה היה חסיד גור אשר למד כל יום בישיבה.

יחד עם זאת, לאמה של דבורה היו רעיונות מודרניים והיא עמדה על כך שהילדים ילכו לבית ספר מודרני בו למדו בשפה העברית ולא ביידיש. שם בית הספר היה ״תרבות״.

רקע

חיי המשפחה התנהלו על רקע של תסיסה פוליטית אידאולוגית שהיתה אז באירופה. החל מ – 1880 מתפתח הרעיון של סוציאליזם והחלה תסיסה בחוגי פיליטיקאים וכן בקרב פועלי התעשייה. הרעיון של הקמת איגודי פועלים הפך לשיחת היום, וכבר בשנת 1905 היתה ההפיכה הראשונה ברוסיה, שהיתה מהפיכת נפל.

במקביל, עולה בעולם רעיון הציונות. רק להזכירכם, תיאודור הרצל נולד בשנת 1860 כך שכבר בסביבות גיל 30 היה פעיל עם רעיון הציונות כעיתונאי וכסופר מבריק. בסביבות 1897 התקיים הקונגרס הציוני הראשון של התנועה הציונית העולמית והרעיון של עלייה לארץ ישראל והקמת בית יהודי צובר תאוצה.

בתקופה זו נוסדה במזרח אירופה תנועת הנוער ״השומר הצעיר״ והנוער החרדי התלהב מהרעיון ורבים הצטרפו, בינהם 6 מתוך 8 ילדי משפחת ליפשיץ ודבורה בראשם.

בהגיעו לגיל 17, עם סופה של מלחמת העולם הראשונה, הודיע אריה האח הגדול של אמי, שהוא עולה לישראל כחלוץ ציוני. ואז, כבר ב – 1918, החלה אמי להגיד שהיא גם רוצה לעלות לפלשתינה. אביה כמובן דחה את הרעיון על הסף אבל היא מצאה אוזן קשבת אצל אימא שלה ולאט לאט שכנעו את אביה, ובשנת 1919, כשהיא בת 16, שכנעו את האב ואפשרו לה לעלות לפלשתינה ולהצטרף לאחיה.

אריה, האח הגדול, גוייס לקבוצת העבודה והחל ללמוד סיתות אבנים. אני מציין עובדה זו כי במשך הזמן למד את המקצוע על בוריו. הוא עבר לגור בירושלים עובד כבנאי בבית הנציב העליון, מוזיאון רוקפלר בניין ימקא שבו כבר מונה לבנאי הראשי.

בשנת 1919, קונה אביה של דבורה כרטיסי רכבת לטריאסטה וליווה אותה עד לעלייתה על האונייה מטריאסטה ליפו. בתום ההפלגה פגש אותה אחיה ביפו וצירף אותה לקבוצת העבודה שלו שסללו את כביש עפולה – נצרת. תפקידה היה לשבור אבנים בפטיש לחצץ.

במקביל, קיבל אבי, נחמן אנגלסברג, שהשתחרר בסוף מלחמת העולם מהצבא הבריטי, הצעה מדודיו בארה״ב, לקבל חווה במושב בלפורי שנמצא קרוב לעפולה. הוא קנה סוס ולעיתים קרובות היה מבקר בעפולה לקניות. כל יום היה עובר ליד קבוצת העבודה של בוני הכביש.

יום אחד ביקשה אמי לרכב על הסוס שלו, וכך כשהיא בת 16, מתפתח ביניהם סיפור אהבה ובסוף היא קיבלה את הצעתו להינשא. וכך בגיל 16, כבר היתה נשואה, אשת חקלאי בלתי מנוסה ועקרת בית-חווה בבלפוריה.

"שלום" לחצץ. אבל חשוב לקרוא את מסקנות ד"ר ורה וייצמן, אשתו של חיים ויצמן, רבקה סיף, האחות של סיימון מרקס, ששתיהן הקימו את ויצו – ארגון לקידום הציונות של הנשים וגב עידית אדר, אשתו של הרופא הבריטי ופסיכואנליסט מפורסם. שלושת אלה קדמו ויצו כי הגברים לא נתנו לנשים תפקידים בתנועה הציונית העולמית.

כולן נלחמו לזכויות האישה! והנה מה שכתבה ורה וייצמן אחרי שבדקו כיצד "חלוצות" עובדות כגברים בארץ וחשוב מאוד מאוד לחנך אותן בבתי ספר מיוחדים למקצועות מתאימות לאישה ולכלכלת הבית:

" Mrs. Eder, Mrs. Sieff and I as we toured the country were very impressed by the hard work done in rebuilding Palestine by the devoted Halutzot, a new term at that time, for our pioneer working-women. But we were no less perturbed, and even appalled by the arduous physical conditions of their lives. Eager and energetic, as they were, for which they deserve every praise, they misinterpreted the concept of ‘equality’ between men and women. To our mind these enthusiastic, idealistic women were mortgaging their future motherhood and even risking their health for this ‘equality’ principle. They worked ten or twelve hours breaking rocks and stones for roadmaking and repairing, carrying heavy loads, performing superhuman tasks. “

השנתיים הראשונות היו שנתיים קשות לעבודה לצד בעלה, אבל מאושרות ואז דורה חלתה בקדחת מערב הנילוס. טיפולים רפואיים ניסויים ואישפוזים הולכים ומתרבים בבית החולים הקרוב. בסוף הרופאים הודיעו להורי כי על דורה לעזוב את הארץ אחרת היא תמות מהמחלה.

אבי החליט לקחת את דורה למנצ'סטר, שם יש שירותים רפואיים מעולים כולל בית חולים למחלות טרופיות, יש איפה לגור והמון אחים ואחיות ושם הוא יכול לסיים את לימודי אופתלמולוגיה ואופטיקה שהוא התחיל ללמוד לפני שקיבל את ההצעה בבלפוריה. וכך הוא עשה כשכל אחיותיו דאגו לבריאותה וקליטתה של אשתו הצעירה.

כעבור זמן נודע בענפי המשפחה שדורה הבריאה לגמרי אבל משמינה בקצב. הסבר בא מהר. בנובמבר 1924 היא יולדת בן בכור שקיבל את שמות סבו וגם של הסבא רבא רבא שלו, – "אליהו אריה".  צעצוע אדיר בבית של שני הורים, שמונה ילדים וההורים החדשים. לאחר מכן נולדו עוד שני בנים, שהצעיר ביניהם הוא המחבר, אני: יהונתן ארנון.

אליהו אריה גדל מהר והצטיין בענפי ספורט שונים.

בשנת 1940 הוא גויס לחיל הקשר הבריטי ונשלח לצפון אפריקה שם השתתף בקרבות בלוב ובמצריים, היה בנבחרת הפינג-פונג של הצבא הבריטי ואלוף האבקות של כוחות צפון אפריקה. ב-1943 הוא הועבר לפלסטינה, שירת בחיפה ובאותה שנה גויס להגנה. בשנת 1946 הוא שוחרר והלך ללמוד אך ב-47 מצא את עצמו בפל-ים ומפקד בסיס טירונים בדרום צרפת.

כעבור שנה נבחר למפקד אוניית מעפילים והביא שבע/שמונה אוניות לחופי הארץ בשלום ובבטחה עד שהועבר ל"חיות הנגב", סיירת הפלמ"ח של 4 ג"יפים שנלחם באום ראס ראס(לימים אילת), באר שבע, סדום, מעבר לגבולות של מצרים וירדן ועוד.

לאחר מותו בגיל 85 הוא נקבר בבית העלמין של חיפה באזור הפלמ"ח בחלקת ההגנה.

דורה לא ציפתה שהיא תגור 40 שנה במנצ'סטר, עדיין מרכז הטקסטיל של העולם, אזור תעשייתי ענק ומרכז אקדמאי מצטיין. באוניברסיטה מצא עבודה מרצה צעיר לכימיה בשם חיים ויצמן שהודות לו נכתבה הצהרת בלפור שהובילה להקמת המדינה ונתנה יסוד משפטי.

אגב, אין זה מפליא שהמשלחת להכין את הבקשה הרשמית לבלפור במלון רוסל בלונדון היה מורכב כולו מאנשי מנצ׳סטר פרט ללורד רוטשילד מלונדון.

אנשי מנצ׳סטר כל כך התרגשו שאף אחד מהם לא לקח איתו נייר כתיבה ועט. הרי סקר בקש עזרה מהדלפק במלון וקיבל דף נייר עם שם ומען של המלון מודפסים עליו ועיפרון!  והגישו ללורד רוטשילד טיוטת בקשה לבלפור בנייר הזה. לורד רוטשילד חתם ושלח את הבקשה כראש קהילת היהודית הבריטית.

במנצ'סטר היתה קהילה יהודית גדולה שמנתה 35,000 יהודים מכל העולם. קהילה תוססת ופעלתנית עם מוסדות חינוך מעולים וחיי חברה ותרבות עשירים.   דורה כבר ארגנה קבוצת "תרבות" שנפגשה לעתים ובה דברו עברית והקשיבו להרצאות מדוברי עברית מקומיים ומכל אורח מתאים שהגיע לביקור בעיר.

דורה הפעלתנית והמתנדבת

דורה מתחילה להיות פעילה ב-ויצו, שנוסדה בשנת  1920 על ידי ורה ויצמן ורבקה סיף ואחרות.  יחד עם נחמן, בעלה, היא הקימה במנצ'סטר את תנועת הנוער הבונים לפי בקשת וולסלי-ארון אשר ייסד את תנועת הנוער הציוני בלונדון והדרום. בהבונים דורה ונחמן, ולאחר מכן שלושת בניהם, היו פעילים ביותר בתנועה, והבונים הפכה להיות תנועת הנוער הגדולה ביותר בממלכה עם סניפים בכל קהילה יהודית.

דורה התנדבה בכל. פרצה מלחמת העולם השניה וקשרים עם הוריה, אח עם אישה ושני ילדים ואחות עם שלושה ילדים, כולם חרדים, נטבחו על ידי פולנים פשיסטים שרדפו אחריהם ביערות קרקוב ב-1940, כשברחו מרדיפות וניסו להסתתר.

שאר האחים והאחיות עלו ארצה בסביבת 1930. אבל דורה לא ידעה כלום עד תום המלחמה!

יהודים מארץ ישראל אשר התנדבו להילחם באירופה במסגרת הצבא הבריטי נפלו בשבי מעת לעת בידי הגרמנים אשר התייחסו אליהם כחיילים בריטים לכל דבר. חיילים אלה השתחררו כל כמה חודשים תמורת חיילים גרמנים שנפלו בשבי הצבא הבריטי. תמיד החיילים הובאו לאנגליה ושוחררו באנגליה עד שסודרו מחדש בצבא או הוחזרו ארצה. ביתנו היה המועדון והמלון שלהם בצפון אנגליה. לילד בן 8 היה מרגש ומסקרן לעזור לאימא לארח חיילים אלה.

יום אחד הגיעה אלינו להקת שחקנים ביידיש, שהסתובבה והציגה לחיילים ולאזרחים דוברי יידיש את המחזה – "המלך של למפדוסה" – כל הלהקה גרה אצלנו, כ-15 איש בסך הכל והורי היו גאים מאוד מאוד וכל חבריהם דוברי יידיש פקדו את הבית לקבל את פני האורחים, שהצליחו להערים על הגרמנים ולברוח לאנגליה. אחי ואני היינו ברקיע שביעי.

כך היתה אמנו דבורה. וכך היה עד הסוף של המלחמה, ואגב, הכל על חשבונם שלהם. העיקר הכבוד המצווה בהכנסת אורחים.

עד 1962 כל שלושת הבנים של דורה ונחמן כבר עלו והסתדרו בארץ והם החליטו לשוב ארצה, ולהקים את ביתם מחדש והפעם בירושלים.

דורה החלה להתנדב כמה פעמים בשבוע בבית חולים הדסה ובאותו זמן עזרה בארגון לעולים מארצות ערב כדי שלא ישכחו מלאכות אמנותיות שלמדו בהן. זה הגיע לרמה כזו שהאמנים והאומנים אף הוסיפו להכנסתם באמצעות מכירות של פרי עבודתם הידנית לאורחים למועדון שלהם ומכירות באמצעות חנויות כמו משכית.

מכאן פתחו מטבח וספק למבוגרים, ובמיוחד לאלה שגרו בגפם ארוחה חמה כל יום במבצע שנמשך שנים שנקרא "ארוחות על גלגלים". דורה עבדה בזה יום יום כמתנדבת. ואין לשכוח את פעילותה בויצו. היו לה יותר שעות ביום מאדם רגיל. סבתא דורה עמדה במרכז הפעילות הן בתכנון והן בעבודות ביצוע יום יום.

היא שמה כתר על כל התנדבויות שלה כשהיא התחילה בגיל 80 כמתנדבת בצה"ל פעם בשנה לחודש בקיפול מצנחים. היא עשתה את זה עד גיל 84 לא פחות וסרבה לגלות לבניה איפה המחנה בו שרתה!

כך הגיעה הילדה בת 16 משכונה חרדית בפולין לסבתא חיובית ביותר עד מותה בגיל 87.

הסבתא רבתא של יעל קשטן.

הזוית האישית

סבא יהונתן ויעל: הסיפור האישי והמרתק של סבתא דורה הצעירה החלוצה לקח אותנו למסע היסטורי של תהליכים שקרו ברחבי העולם ותהליכים שעברו יהודי פולין ויהודי מנצ׳סטר באנגליה בנוסף גילינו עוד מידע מרתק על איזו אישה מיוחדת במינה היא היתה וכמה הספיקה בחייה להשפיע על סביבתה.

סבא יהונתן משתתף בתכנית זו הפעם השנייה. בשנת 2018, השתתף בבית הספר בתכנית עם נכדו, ערן קשטן ויחד תיעדו את הסיפור: יד המקרה חובטת בגורל