מאגר סיפורי מורשת

סבתי מרטה, אמא של אמא שלי, נולדה ב7 לינואר בשנת 1948  בעיר רוסריו בארגנטינה. עד היום היא גרה שם.

מרטה הינה בת הזקונים במשפחה בת 5 ילדים. כשסבתא רבתא אנה ילדה את מרטה, הלידה הייתה קשה, היה לה דימום רב והמיילדת קראה לרופא שיגיע מייד. המליצו לאנה לא ללדת יותר ילדים.

אנה נולדה ברוסיה והגיעה לארגנטינה בגיל 12 שנים עם הוריה, אח גדול ממנה וסבתה מצד אמא (אחותה נפטרה ברוסיה לפני כן, נפלה מגג ביתה).

לסבא רבא שלי קראו חוסה, הוא נולד ברוסריו.

אנה גרה עם משפחתה בעיר פרנה, חוסה נסע לשם לצורך עבודה, היה צלם משפחתי והגיע לביתם לצלם אותם, כך הכיר את אנה והתאהבו. הם נישאו ועברו לגור ברוסריו,  שם נולדו להם- היאנס, ליאון, קלרה, אווה ומרטה.

אנה וחוסה עבדו קשה, לאנה הייתה חנות כלי בית וחוסה עבד כסוחר ומחר רהיטים.

מרטה למדה ב-2 בתי ספר, בבוקר בבית ספר ממשלתי ואחר הצהריים בבית ספר יהודי, בו למדה יידיש. מאוחר יותר, בתיכון למדה עברית. כשסיימה בית ספר, מרטה הגיעה למכון גרינברג, מכון הנועד להכשיר מורים לעברית בגולה, ושהתה שם במשך שנה.

הנסיעה לארץ הייתה בעצם הפלגה באונייה של 21 ימים. במכון גרינברג למדו כ200 תלמידים אשר הגיעו מערים שונים מארגנטינה, ברזיל וארצות הברית.

במלואם 50 שנה למכון גרינברג ארגנו מפגש בירושלים והגיעו כ50 איש. היה ממש מרגש!

כשחזרה לרוסריו מיד התקבלה לעבודה כמחנכת בבית ספר יסודי. במקביל הכירה את סימון, במקהלה של הקהילה היהודית ברוסריו.  הם נישאו ונולדו להם 4 ילדים- דבורה, איוונה (אמא שלי), חביאר וננסי.

מרטה עבדה כ12 שנים כמורה לעברית בבית הספר היסודי ואז התחילה לעבוד בבית הספר התיכון.

בשנת 2001 , בהיותה בת 53 שנים, הגיעה שוב לארץ כדי ללמוד שנה בתוכנית ל"מורים בכירים" באוניברסיטת ירושלים. לא היה קל לעזוב את ביתה לשנה וגם היה מאתגר ללמוד באוניברסיטה בגילה,  אך בעלה תמך בה והיא החליטה לנסוע. באותו תקופה 2 מהבנות שלהם, הגדולות-  דבורה ואיוונה- כבר גרו בארץ. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות והייתה מאוד גאה בעצמה.

בהמשך עברה הכשרה למורים ברוסריו, 3 שנים של השתלמות (שלוחה של אוניברסיטת תל אביב) וקיבלה תעודה. בנוסף, מדי שנה מרטה נסעה לעיר בואנוס איירס להשתלמויות מרוכזות של מספר ימים.

לאחר מכן קיבלה הצעה להיות רכזת ומדריכה של מורים בתיכון. תפקידה היה לקבוע פגישות עם מורים כדי לעזור להם להכין שיעורים מיוחדים לתלמידים, בנושאים שונים, בעזרת טכנולוגיה כגון וידאו, proyector, קלטות. קשה להאמין אבל בתקופה זו רק התחילו להופיע המחשבים, היה רק מחשב אחד בכל בית הספר!.

במקביל, מרטה עבדה באולפן ולימדה עברית את האנשים שתכננו לעלות לארץ ונתנה שיעורי עברית פרטניים.

בבית הספר נערכו ביוזמתה מפגשים אינטראקטיביים עם תלמידים בערים שונות בארגנטינה ואפילו עם תלמידים בארץ (בשנים האחרונות שעבדה היה כבר אינטרנט נגיש).

במהלך השנים מרטה לימדה מקצועות שונים בשפה העברית בבית הספר: תנ"ך, עברית, לשון, היסטוריה, מסורת.

בית הספר היהודי ברוסריו היה מוכר בכך שרמת הלימוד של עברית הייתה גבוהה. פעם קיבל פרס שז"ר למצוינות בעקבות מחקר שנערך בבית הספר.

כל שנה נערך חידון תנ"ך. בסיום בית הספר התיכון התלמידים יכלו לטוס לארץ להשתלם, למכון גרינברג כפי שהיא עשתה (מחיר מסובסד ע"י הסוכנות היהודית).

מרטה עבדה בבית הספר היהודי משנת 1967 עד שנת 2005. בגיל 58 החליטה לפרוש בגלל סיבות בריאותיות ויחד עם זאת המשיכה להתנדב בכל מני פעילויות בקהילה היהודית.

מרטה למדה 3 שנים גרונטולוגיה ועבדה כמתנדבת בקבוצה המיועדת לגיל השלישי בקהילה היהודית וכך המשיכה לתרום גם לאחר שיצאה לפנסיה.

יש לי קשר מאוד מיוחד עם סבתא מרטה (אני קוראת לה "בובה מרטה"), למרות המרחק הפיזי אנחנו שומרות על קשר, דרך שיחות טלפון, שיחות וידאו וגם בפייסבוק. היא הראשונה לעשות לייק על כל דבר שאני מפרסמת!

בילדותי טסתי 3 פעמים לארגנטינה, כל פעם נשארנו בבית של מרטה וסימון. בנוסף, הם הגיעו ארצה הרבה פעמים ונשארו לתקופה בבית שלנו. אני הכי אוהבת כשבובה מרטה מפנקת אותו ועושה לי "קיצי" ביד.

לצערי בשנתיים האחרונות לא פגשתי את מרטה וסימון בגלל מגיפת הקורונה ואני מאוד מתגעגעת אליהם.

הזוית האישית

נוי: מהשיחות עם סבתא מרטה למדתי להכיר אותה טוב יותר, התחלתי להעריך אותה עוד יותר בגלל העבודה המשמעותית בה עסקה כל חייה "חינוך יהודי בגולה". למדתי גם על ההיסטוריה של המשפחה, שמעתי סיפורים מעניינים על הוריה ואחיה של מרטה וכן על בעלה (זיידה סימון) ועל ילדיה, אמי והדודים שלי.