מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר שפר. בבית קוראים לי אסתיקה. נולדתי בארץ יוגוסלביה,בעיר סרייבו -3.11.35 . אבי-יעקוב לבית פינצי, ממשפחה של מגורשי ספרד מזה דורות רבים. ואימי- בלנקה לבית אלקלעי.

הבית שבו גדלתי היה בית יהודי מסורתי . בבית  דיברו לאדינו ויוגוסלבית. גרנו בעיר, היה לנו בית גדול ויפה בבית בקומה הראשונה גרו סבא שלי-שלום פינצי וסבתא שלי-אסתר פינצי על שמה אני קרויה. בקומה השנייה גרה משפחתי- הורי ואני, שהייתי בת יחידה. ובעליית הגג -אח של אבי שהיה עדיין רווק-אהרון פינצי. בגיל 4 נפטרה אימי ממחלה. ואז הגיעה סבתא שלי מצד אימי, סבתא נחמה אלקלעי לטפל בי. אבא שלי היה חייט במקצועו.

פלישת הצבא הגרמני ליוגוסלביה:

בשנת 1941 ,בחודש אפריל- פלשו הגרמנים ליוגוסלביה וכבשו את העיר בה נולדתי-סרייבו. אני כילדה זוכרת את רעש הצעדים של הגרמנים שנכנסו לעיר. אני זוכרת את הפחד הרגשתי את המתח בבית. בדור ההוא היהודים היו בעלי מקצועות חפשיים ובעלי מלאכה. אבא שלי, שהיה עריק של הצבא האוסטרו הונגרי, הבין שהוא יהיה בין הראשונים שהגרמנים ייקחו לעבודות כפייה כי הגיעו שמועות שזה מה שעושים ליהודים… אבא החליט לזייף את התעודות שלנו במטרה לצאת בזהות בדויה של יוגוסלביים שאינם עם שמות מובהקים של יהודים..הוא מצא גוי שסידר לכולנו בעבור תשלום רב תעודות בדויות. היו הרבה יהודים שעשו ככה.

אבי אמר שהוא ייסע ראשון לאיטליה לעיר ספליט וימצא לנו מקום מגורים. לי ולסבתא שטיפלה בי –סבתא נחמה. שאר בני המשפחה (משפחת אבי-פינצי) לא רצו לצאת מהעיר. הגוי שזייף את התעודות –הלשין על היהודים. הרכבת עם אבא והיהודים שנסעו לאיטליה יצאה בלילה… בנקודת המעבר בין יוגוסלביה לאיטליה הייתה ביקורת של מסמכים של הגרמנים ואז הורידו את כל היהודים מהרכבת ולקחו למחנה עבודה.

אני הייתי עם סבתא, בבית בסרייבו. לאחר כשבועיים, כשהייתי כבר בת 5 וחצי. סבתא נחמה ואני  היינו צריכים לנסוע לאיטליה לעיר ספליט. התלבשנו בבגדי איכרים יוגוסלביים-בגדים עממיים. ועלינו לרכבת. סבתא הדריכה אותי לשנן את שמי החדש שבתעודות המזויפות-מליצה. בתחנת הגבול נעצרה הרכבת לבדיקת תעודות על ידי הגרמנים. אני זוכרת שהורידו מהרכבת את כל האנשים שהיו ברשימה שהגוי נתן… עברנו ליד שולחן שבו ישבו גרמנים עם מדים של הנאצים ובדקו את התעודות. כשהגיע תורנו סבתא מאוד פחדה שאני, ילדה קטנה בת 5 וחצי לא אזכור את שמותנו המזויפים.. הגרמני פנה לסבתא והיא מרוב פחד השתתקה ולא הצליחה לענות ואז הגרמני פנה אלי ושאל לשמנו. ואני כילדה זוכרת שידעתי לענות בכבוד וללא פחד לשמנו, זה שהופיע בתעודות. החיילים הגרמנים האמינו לי. הם ביקשו סליחה נתנו לנו שוקולד ועלינו חזרה לרכבת.

באיטליה:

הגענו עם הרכבת לעיר ספליט באיטליה. היום העיר חזרה להיות חלק מיוגוסלביה. בעיר זו לסבתא היו שתי בנות-אחיות של אימי,דודה פלורה ודודה תילדה. הן היו נשואות ואנו התגוררנו בבית של דודה תילדה. לאחר תקופת מה שוחרר אבי ממחנה עבודות הכפייה והוא הגיע לספליט. בעיר ספליט התאספו הרבה פליטים יהודים. היה עומס ואז החליטו לפזר את היהודים…חלק מהיהודים הלכו לאיים שהיו בשלטון האיטלקי וחלק הועבר לצפון איטליה כשבויי מלחמה. אנחנו-סבתא אני ודודה פלורה ואבא שלי עם יהודים נוספים נלקחנו כשבויי מלחמה לצפון איטליה-לעיירה שנקראת סן וינצ'נצ'ו דה לה קרוטצ'ה. ליד העיר טורינו. אני הייתי ילדה בת 6. גיל ביס. אבא הכניס אותי למנזר עם הנוצרים בעיר טורינו. זה היה בית ספר בתנאי  פנימייה. הייתי במנזר כשנה. הגרמנים החליטו לאסוף את היהודים מחנה. אבי בא ולקח אותי ונלקחנו על ידי הגרמנים למחנה בדרום איטליה-מחנה פהרהמונטי. השנה הייתה כבר 1943.

בתחילת 1944 ,פלשו בנות הברית .חיילים אנגליים ואנשי הבריגדה העברית הגיעו למחנה. הם התחילו ללמד אותנו עברית ושירים בעברית. משם עברנו למחנה מעבר של היהודים בעיר בארי-עיר בדרום איטליה, על שפת הים. שם במחנה, הג'ויינט הביא ציוד ואוכל ודאג ליהודים. נשארנו  שם מספר חודשים. צריך וחשוב לזכור שאת יהדות יוגוסלביה השמידו הגרמנים במחנות ריכוז. את הגברים במחנה-יאסינובצ'. סבא שלי-שלום,יחד עם עוד קרובי משפחה גברים רבים –נכחדו במחנה. יש למשפחה מכתב מסבא מהמחנה שדודה שלי אורה שמה כעדות ביד ושם. את הנשים-במחנה ריכוז בשם-ג'אקוב. סבתא שלי אסתר נכחדה שם.

העלייה לארץ ישראל:

לי הייתה משפחה בקיבוץ שער העמקים-דודה אלה ובעלה דניאל יצחקי. דודה אלה הייתה גם אחות של אמא שלי.היא הייתה אישה ציונית שעלתה יחד עם בעלה דניאל כחלוצה לארץ ישראל בשנת 1935 ,לפני פרוץ המלחמה. היא הייתה ממקימי קיבוץ שער בעמקים. ליהודים שהיו בארץ ישראל הייתה הזכות לבקש אישור מהאנגלים לעלות את משפחתם לארץ. הבריטים,ששלטו אז בארץ ישראל נתנו אישור שנקרא צרטפיקאט. בכל אישור יכלו להעלות רק 3 אנשים! הייתה מכסה של עלית יהודים לארץ ישראל זה היה  בתקופת הספר הלבן.

במחנה המעבר בבארי, פגשנו את את דודה תילדה שכאמור, גם  היא אחות של אמא שלי ולה בת בשם-ליבנה –בלאנקה (נקראה על שם אימי שנפטרה לפני).בעלה היה בתקופה זו פרטיזן ביערות יוגוסלביה. ואז בזכות דודה אלה מהקיבוץ והסרטיפיקאט  –גם התחברנו שוב עם דודה תילדה וגם התאפשר לנו לעלות לארץ ישראל –לקיבוץ. לארץ עליתי בעשרים לחודש יוני 1944. עלינו באוניה של הצבא הבריטי, היינו באישור הבריטים, חנינו בנמל אלכסנדריה שבמצרים ומשם ברכבת ממצרים למחנה עתלית. משם הגענו באוטובוס לקיבוץ –שער העמקים. ביום שהגענו לקיבוץ –הגענו קבוצה גדולה של עולים יוגוסלביים שהיינו איתם  באיטליה. קיבלו אותנו בשמחה רבה. חברי הקיבוץ פינו את חדריהם בצריפים עברו להתגורר באוהלים ונתנו למשפחות העולים לגור בצריפים שלהם… עשו לנו קבלת פנים…אני זוכרת שמאוד התרגשנו.

אני הייתי ילדה בת 8 וחצי ובגלל שהייתה לי משפחה בקיבוץ נקלטתי ישר בקבוצת הילדים של בני הקיבוץ. נקלטתי בקבוצת ילדים ,זו הייתה הקבוצה הראשונה של ילדי הקיבוץ-כיתת "אלון" על שם עצי האלון שמקיפים את גבעות שער העמקים. הילדות בקיבוץ הייתה למיטב זכרוני יפה. ילדות שמחה. ילדות של חופש!!! גרנו כולנו בבית אחד-בית הילדים. שם אכלנו למדנו שיחקנו וישנו. את ההורים פגשנו בסוף היום בשעות אחר הצהריים וחזרנו לבית הילדים-הייתה זו לינה משותפת. הכל קיבלנו מהקיבוץ. בגדים לימודים אוכל משחקים…הכל שווה בשווה בבית הילדים. אלה היו שנים של צנע קנו זוג מגפיים לחדר בכל יום ילד אחר נעל את המגפיים… הלכנו עם נעליים קטנות…ולא הרגשנו נורא כי בסוף לכולם היה קטן ולוחץ…היינו כולם שווים…שיחקנו בקלאס. שיחקנו בקפיצה על חבל..שיחקנו בחמש אבנים… על הדשא הגדול של הקיבוץ שהיה במרכז הקיבוץ שיחקו כל הילדים לפי שכבות גיל במחניים,חמור ארוך… בימי הולדת לא קיבלנו מתנות מיוחדות לא היה כסף. אני זוכרת שבגיל 12 נורא רציתי שעון אז קיבלתי שעון אבל לצערי הוא לא היה לטעמי….דוד דניאל נסע במיוחד לחיפה  וקנה שלי שעון גדול עם רצועת עור (שהיה בסכום הכסף שהיה לו…) ואני חלמתי על שעון קטן ממתכת עם מחוג לשניות…(שעון יקר במעט מזה שקנו לי) אז לא ענדתי את השעון……יצאנו עם הכיתה לטיולים שנתיים. היינו בתנועת נוער של השומר הצעיר –טיולים ומחנות נוער וכיופים…כמו היום ממש ואפילו יותר יפה הכל היה פשוט ברגל…בטבע…בכל שבוע היינו הולכים ברגל לכרמל.

בשנת 1949 –עלה אבא שלי לארץ. הוא השתקע בירושלים. הוא הגיע לקיבוץ שער העמקים לפגוש אותי. יום אחד אחר הצהריים, באו אלי ילדים לחדר לקרוא לי "אסתיקה אבא שלך בא" אני הלכתי לקראתו וראיתי שהולך לקראתי אדון-לבוש בחליפה מהודרת עם מעיל שחור ארוך ומגבעת לראשו…כשראיתי אותו ברחתי. הוא היה שונה מכל האבות בקיבוץ-עם מכנסי חאקי וחולצת ה"פועל"-חולצת עבודה כחולה..אבא שלי היה אדון מהודר בחליפה..אז ברחתי לבית הילדים. אבא שלי הלך לחדר של דודה שלי-אלה. לקח לי הרבה זמן עד שהתרגלתי אליו וחידשתי את הקשר. אבא שלי היה מגיע מדי פעם לקיבוץ לבקר אותי תמיד היה מביא לי שוקולדים…וכל מיני דברים טובים מירושלים…..

הפגישה עם סבא אליעזר:

סבא אליעזר הגיע נער בן 14 לשער העמקים. הוא הגיע עם דוד שהיה לו בן בשער העמקים. הוא הגיע לאחר מלחמת העולם השנייה. סבא עבר את השואה במחנות עבודה. הוריו נלקחו למחנות השמדה. האמא- לאושביץ והאבא-לברגנבלזן. הדוד של סבא,דוד  גונדה הוא היה אגרונום מאוד חשוב בהונגריה. הוא קיבל הגנה מההונגרים מפני הנאצים. לאמא של סבא, מרגלית הייתה אחות שקראו לה אווה היא הייתה נשואה לגונדה שקיבל את ההגנה מהורטי שהיה שליט הונגריה באותה התקופה הדודים גונדה ואווה לקחו את אליעזר תחת חסותם והוא עלה איתם לארץ. הבן שלהם היה בבריגדה ונסע לחפש אותם בהונגריה במלחמה..הוא חי בקיבוץ והם באו אליו. בקיבוץ סבא היה בקבוצה של עלית הנוער. הוא היה חייל בנח"ל ואחר כך עבר לחיל שריון. נסע לשליחות מצ.ה.ל לצרפת ללמוד את התפקוד של הטנקים הראשונים שהתקבלו מצרפת-אמיקסים.

בגיל 24, בשנת 1959 נישאה סבתא אסתר לסבא לאליעזר. לאחר שנישאו החליטו להקים את ביתם בטבעון הם יצאו מהקיבוץ עם 300 שח….והתחילו את חייהם מהתחלה הכל לבד…הם הגיעו לרחוב הבונים וגרו בשכירות לאחר שנה נולדה הבת הבכורה –גלית ושלוש שנים אחרי נולד אבי-נחשון. הם קנו את ביתם ברחוב יזרעאל 42,שם מתגוררת סבתא עד היום בשנת 1966. בשנת 1971 נולדה הבת הקטנה-טלי. סבא אליעזר היה אינסטלטור בקריית טבעון היה עצמאי. התחביבים של סבתא- הם-אפיה, תפירה וסריגה. סבתא מתנדבת  בקהילה והולכת להרצאות של האוכלוסייה הבוגרת מצטרפת לטיולים ועדיין נפגשת עם חברי מילדות בקיבוץ אלה שעוד חיים מקבוצת "אלון":…… עיסוקי העיקרי שלי הוא להיות סבתא !!!

סבתא אסתר                                סבא אליעזר שפיצר(שם עוברת לשפר בצבא)

הזוית האישית

לקראת הכתיבה עם סבתא –חשבתי שאשמע שוב את אותם הסיפורים שסבתא סיפרה לנו בכל פעם ששאלנו אותה על עברה כשהיינו ילדים.. אבל בגלל שהראיון היה מובנה עם שאלות מנחות פתאום סבתא התחילה לספר דברים שלא ידעתי. התרגשתי מאוד לשמוע את הסיפור שלה. כשסבתא סיפרה על ילדותה במלחמה, הנסיעה ברכבת עם הנאצים-הצטערתי והייתי עצוב על מה שעברה. חשבתי על עצמי בגילה לפני חמש שנים… לא הייתי מצליח לעשות ולעבור כל מה שעברה. סבתא שלי תמיד שמחה ויש לה רוח טובה. גם כשסיפרה לי את הקטעים הקשים שעברה כל הזמן ציינה שהיה לה מזל שהייתה לה משפחה ודודות שטיפלו בה. וחשבתי לעצמי איזו סבתא אמיצה יש לי. אחרי הריאיון התרגשתי מאוד שיש לי סבתא כל כך אמיצה וכל כך מנצחת. פתאום הבנתי למה היא כל הזמן באירועים משפחתיים כשכולנו ביחד מציינת שהיא ניצחה את המלחמה…ואת הנאצים שלא הצליחו להרוג אותה "יהודייה קטנה ובודדה " וממנה יצאה משפחה גדולה וחזקה בארץ ישראל! אני מאוד גאה בסבתא שלי ואוהב אותה. אמנם, לקראת הראיון חשבתי לעצמי שהמשימה תהייה ארוכה ומעייפת…אבל אני שמח שבגלל שזו מטלה של בי"ס ישבתי יחד עם סבתא וההורים ושמעתי שוב את הסיפור של סבתא שלי- סיפורה של אסתיקה! וסבתא סיפרה את הסיפור שלה שוב במיוחד בשבילי…ואני הפעם הקשבתי לכל מילה… היה מעניין, מרתק ומרגש.